“וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ”, אָמְרוּ שֶׁמַּלְכוּת הָרְבִיעִית תִּמָּשֵׁךְ כְּמִנְיַן יַעַ”ן שֶׁהֵם תש”ף. וְרוֹאִים שֶׁכּוֹתֵב מְפֹרָשׁ לִפְנֵי 700 שָׁנָה עַל שְׁנַת תש”פ שֶׁהִיא שְׁנַת הַקֵּץ. וְנִלְמָד מֵהַפָּסוּק (ויקרא כו, מג) “וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם”. כִּי יַעַ”ן בְּגִימַטְרִיָּא גְדוֹלָה עוֹלָה תש”פ. וְעַד שְׁנַת יַעַ”ן הָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם. נִרְאֶה לְהוֹסִיף שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל הָעוֹף הֲכִי גָדוֹל שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם שֶׁנִּקְרָא יָעֵן, [וְיֵשׁ שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ בַּת יַעֲנָה], לְרַמֵּז שֶׁהוּא מְסַמֵּל אֶת הַגָּלוּת הָאֲרֻכָּה בְּיוֹתֵר. וְעוֹפוֹת אֵלּוּ מַגִּיעִים לְגֹבַהּ 2.6 מֶטֶר לְרַמֵּז עַל שֵׁם הוי”ה שֶׁעוֹלֶה 26 שֶׁנִּמְצָא עִם עַם יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָם. וְכֵן עוֹף הַיַּעַן רָץ עַל הַיַּבָּשָׁה מַהֵר יוֹתֵר מִכָּל הָעוֹפוֹת, לְרַמֵּז שֶׁה’ מֵחִישׁ לְגָאֳלֵנוּ. וְכֵן נִרְאֶה שֶׁיֵּשׁ רֶמֶז בַּפָּסוּק (במדבר כ, יב) “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם”. הַיְנוּ עַד שְׁנַת “יַעַן” מֹשֶׁה לֹא יִזְכֶּה לְהִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בִּשְׁנַת יַעַ”ן נִזְכֶּה לַמָּשִׁיחַ שֶׁהוּא מֹשֶׁה שֶׁיִּכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגָאֳלֵנוּ. וְכֵן יַעַ”ן אוֹתִיּוֹת עָנִ”י שֶׁנֶּאֱמַר עַל בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ “עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר”. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁיַּעַן פֵּרוּשׁוֹ בִּגְלַל בְּגִימַטְרִיָּא בֶּן דָּוִד.

הַקֶּשֶׁר בֵּין “מַקְרִן מַפְרִיס” לְמַגֵּפַת הַקּוֹרוֹנָה שֶׁתּוֹקֶפֶת אֶת הַסִּינִים בִּגְלַל הַחִבּוּר שֶׁלָּהֶם לְפָרַס.

שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ יוֹסֵף שֵׁינְבֶּרְגֶּר שליט”א שֶׁפָּרַ”ס ר”ת פָּרַס רוּסְיָה סִין, שֶׁאֵלּוּ הַשָּׁלֹש הוֹלְכוֹת יַחַד נֶגֶד אֱדוֹם, כְּפִי שֶׁרוֹאִים בְּיָמֵינוּ. וְכֵן הוֹסִיף שֶׁשָּׁמַע מֵהָרַב לְוִין זצ”ל שֶׁהָיָה מִזִּקְנֵי חֲסִידֵי קַרְלִין, שֶׁהוּא שָׁמַע מֵהָאַדְמוֹ”ר הַיְנוּקָא מִקַּרְלִין זצ”ל, [הַפְרַנְקְפוּרְטֶר] שֶׁהָיָה בַּעַל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהָיָה מֵהַיְחִידִים שֶׁצָּפוּ אֶת הַשּׁוֹאָה הַרְבֵּה שָׁנִים קוֹדֶם, וְהוּא אָמַר שֶׁסִּין תַּהֲפֹךְ לְמַעֲצָמָה חֲזָקָה לִפְנֵי בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְהִיא תַחְרִיב אֶת נְיוּ יוֹרְק, פָּרִיז, וְלוֹנְדּוֹן, [ר”ת נפ”ל] בְּתוֹךְ שָׁלֹש דַּקּוֹת. זֹאת הוּא אָמַר לִפְנֵי מֵאָה שָׁנָה בְּטֶרֶם נוֹדַע בָּעוֹלָם עַל פִּצְצוֹת אָטוֹם, וְסִין הָיְתָה מְדִינַת עֹנִי. וְאָכֵן בְּיוֹם ו’ י”ג בְּכִסְלֵיו תשע”ה פֻּרְסַם בְּ’הַמּוֹדִיעַ’ שֶׁלָּרִאשׁוֹנָה סִין הִיא מַעֲצָמָה כַּלְכָּלִית חֲזָקָה יוֹתֵר מֵארה”ב. וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט ישעי’ תצט) אָמַר רַבִּי יִצְחָק שָׁנָה שֶׁמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ נִגְלָה בּוֹ, מֶלֶךְ פָּרַס מַחֲרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם. וּמַדּוּעַ הוּא אָמַר שֶׁסִּין תַּחֲרִיב. כַּנִּרְאֶה שֶׁסִּין וּפָרַס יַחַד תַחְרֶבְנָה אֶת כָּל הָעוֹלָם כְּפִי שֶׁרוֹאִים שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶן בְּרִית, וְלוּלֵי הַסִּינִים שֶׁתּוֹמְכִים בָּאִירַנִּים הֵם הָיוּ נוֹפְלִים מִזְּמַן מֵהַסַּנְקְצִיּוֹת הַכַּלְכָּלִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ נֶגְדָּם בָּעוֹלָם.

כָּתוּב (תהילים סט, לא) “אֲהַלְלָה שֵׁם אֱלֹהִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה: וְתִיטַב לַה’ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס: רָאוּ עֲנָוִים יִשְׂמָחוּ דֹּרְשֵׁי אֱלֹהִים וִיחִי לְבַבְכֶם“. שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ אַבְרָהָם אַגָּשִׂי שליט”א שֶׁ“מַקְרִן מַפְרִיס” בְּגִימַטְרִיָּא תש”פ. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁתש”פ נִרְמֶזֶת בָּר”ת “וְתִיטַב לַה’ מִשּׁוֹר פָּר”, וְיֵשׁ כָּאן רֶמֶז עַל קְלִפַּת פָּרַס בַּמִּלָּה “מַפְרִיס”. וְכָעֵת רוֹאִים שֶׁהַסִּינִים קִבְּלוּ עֹנֶשׁ מֵה’ מַגֵּפַת קוֹרוֹנָה, שֶׁנִּרְמֶזֶת בְּמַקְרִן וְכָל זֶה בִּגְלַל הַחִבּוּר שֶׁלָּהֶם לְפָרַס שֶׁנִּרְמָז בְּמַפְרִיס. הַיְנוּ ה’ מְבוֹדֵד אוֹתָם בְּבִדּוּד מִכָּל הָעוֹלָם, לְרַמֵּז לָהֶם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֲבֵרִים רָעִים שֶׁהֵם צְרִיכִים לְהִתְבּוֹדֵד מֵהֶם. אֶלָּא שֶׁרְשָׁעִים בְּדֶרֶךְ כְּלָל נִשְׁאָרִים רְשָׁעִים, וְיִתָּכֵן שֶׁזֶּה יוֹבִיל אוֹתָם לְהַחֲרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם. וְכֵן סִין בְּגִימַטְרִיָּא גְדוֹלָה עִם הַנִּקּוּד בְּגִימַטְרִיָּא תש”פ. וְעוֹד הוֹסִיפוּ שֶׁסִּי”ן נִרְמֶזֶת בְּ”מַקְרִן מַפְרִיס“. וְהָאוֹתִיּוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ רֹקֵ”ם פָּרַ”ם לְרַמֵּז שֶׁה’ רָקַם אֶת הַקֶּשֶׁר בֵּין סִין לְפָרַס, וְכָעֵת הוּא פּוֹרֵם אוֹתוֹ. וְכֵן שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם הרה”ג ר’ מָרְדֳּכַי יִצְחָק שליט”א שֶׁהָעִיר וְאָהָ”ן שֶׁשָּׁם פִּרְצָה הַמַּגֵּפָה, ר”ת לְפִי הַסֵּדֶר שֶׁל הַכָּתוּב: (יחזקאל ל, טו) “וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עַל סִין מָעוֹז מִצְרָיִם וְהִכְרַתִּי אֶת הֲמוֹן נֹא”.

וְלָכֵן הִשְׁתַּלְשְׁלָה הַמַּגֵּפָה הַזֹּאת אֵצֶל הַסִּינִים שֶׁיֵּשׁ לַחַיְדַקִּים צוּרַת כֶּתֶר, וְהֵם קָרְאוּ לָזֶה קוֹרוֹנָה עַל שֵׁם כֶּתֶר שֶׁנִּקְרָא בְּלָטִינִית קוֹרוֹנָה. וְהַכֹּל הִתְחִיל בִּתְחִלַּת הַשָּׁנָה הַלּוֹעֲזִית 2020 אוֹתָן סְפָרוֹת שֶׁל 220 שְׁנַת תש”פ מִסּוֹף הָאֶלֶף. וְאָנוּ נִמְצָאִים בַּפָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁה’ קִזֵּז 220 שָׁנִים מִ430 לְ210. כִּי עֶשְׂרִים בְּגִימַטְרִיָּא כֶּתֶר. וְכֵן הָאוֹת יוֹ”ד בְּמִלּוּי שֶׁמְּסַמֶּלֶת אֶת הַכֶּתֶר בְּגִימַטְרִיָּא 20. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (‘אותיות דר”ע’ אות כ’) שֶׁהָאוֹת כָּ”ף שֶׁמִּסְפָּרָהּ 20 יֵשׁ לָהּ צוּרַת כּוֹס, דְּהִיא מְסַמֶּלֶת אֶת הַמַּלְכוּת שֶׁהִיא בְּחִינַת כּוֹס וְכִסֵּא וְכֶתֶר הַמִּתְקַשְּׁרִים לָאוֹת כָּ”ף. וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר (משפטים קכג.) שֶׁהָאוֹת כ’ מִתְקַשֶּׁרֶת לַמַּלְכוּת, וְלָכֵן הָיוּ מוֹשְׁחִים אֶת הַמֶּלֶךְ כְּעֵין כָּ”ף. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘סוֹדֵי רָזַיָּא’ (אות כ’) שֶׁהָאוֹת כָּ”ף מִתְקַשֶּׁרֶת לַלְּבָנָה הַמְסַמֶּלֶת אֶת הַמַּלְכוּת וְלָכֵן לַלְּבָנָה יֵשׁ צוּרַת כָּ”ף וְעוֹד. וְכֵן שְׁנַת שְׁבַע מֵאוֹת שְׁמוֹנִים עִם הַמִּלִּים וְהַכּוֹלֵל בְּגִימַטְרִיָּא 2020. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ אַבְרָהָם אַגָּשִׂי שליט”א שֶׁנְּגִיף הַקּוֹרוֹנָה בְּגִימַטְרִיָּא גְדוֹלָה עוֹלֶה כֶּתֶר חָכְמָה בִּינָה דַּעַת. וּבְגִימַטְרִיָּא רְגִילָה עוֹלֶה 515 ואִם נְחַשֵּׁב אֶת הָאוֹתִיּוֹת לִפְנֵי ג’ סְפִירוֹת רִאשׁוֹנוֹת כֶּתֶר חָכְמָה בִּינָה, עוֹלִים בְּגִימַטְרִיָּא 515, וְאִם נְחַשֵּׁב אֶת הָאוֹתִיּוֹת אַחֲרֵי כֶּתֶר חָכְמָה בִּינָה, גַּם יוֹצֵא 515 לְפִי חֶשְׁבּוֹן שֶׁל א’ רְגִילָה אַחֲרֵי ת’. וְכֵן נָגִיף הַסִּינִי בְּגִימַטְרִיָּא גְדוֹלָה עִם הַמִּלִּים עוֹלֶה 1000 הַמִּסְפָּר שֶׁל הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה. וְכֵן סִין נֶגֶף הַקּוֹרוֹנָה בְּגִימַטְרִיָּא כֶּתֶר. וְכֵן קוֹרוֹנָה עִם הַנִּקּוּד בְּגִימַטְרִיָּא קֶרֶן הַיּוֹבֵל שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַכֶּתֶר. וְכֵן שָׁמַעְתִּי שֶׁעַל הַדֶּגֶל שֶׁל סִין יֵשׁ 5 כּוֹכָבִים, וְ5 פְּעָמִים כּוֹכָב עוֹלֶה עֲמָלֵק. וְאִם נוֹסִיף לָזֶה אֶת הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל סִין עִם הַ7 אוֹתִיּוֹת שֶׁל סִין וְכוֹכָב עוֹלָה קוֹרוֹנָה. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁסִּי”ן נִרְמֶזֶת בַּפָּסוּק שֶׁל מִלְחֶמֶת מֹשֶׁה בַּעֲמָלֵק: (שמות יז, טו) “וַיִּבֶן משֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה’ נִסִּי: וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה’ בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר”.

וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁגַּם בְּמִצְרַיִם הַכֹּל הִתְחִיל כְּשֶׁמֹּשֶׁה הוֹרִיד אֶת הַכֶּתֶר מֵרֹאשׁ פַּרְעֹה, וּבִזְכוּת הַפֶּה שֶׁנִּרְמָז בִּשְׁנַת תְּהֵא שְׁנַת פֶּה, מֹשֶׁה נִצָּל וְנִצַּח, כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ (שמות רבה א, כו) “וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וְגוֹ'” הָיְתָה בַת פַּרְעֹה מְנַשֶּׁקֶת וּמְחַבֶּקֶת וּמְחַבֶּבֶת אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּנָהּ, וְלֹא הָיְתָה מוֹצִיאֲתוֹ מִפַּלְטֵרִין שֶׁל מֶלֶךְ, וּלְפִי שֶׁהָיָה יָפֶה כָּל מִתְאַוִּים לִרְאוֹתוֹ מִי שֶׁהָיָה רוֹאֵהוּ לֹא הָיָה מַעֲבִיר עַצְמוֹ מֵעָלָיו, וְהָיָה פַּרְעֹה מְנַשְּׁקוֹ וּמְחַבְּקוֹ וְהוּא נוֹטֵל כִּתְרוֹ שֶׁל פַּרְעֹה וּמְשִׂימוֹ עַל רֹאשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת לוֹ כְּשֶׁהָיָה גָדוֹל. וִהְיוּ שָׁם יוֹשְׁבִין חַרְטוּמֵי מִצְרַיִם וְאָמְרוּ מִתְיָרְאִין אָנוּ מִזֶּה שֶׁנּוֹטֵל כִּתְרֶךָ וְנוֹתְנוֹ עַל רֹאשׁוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה זֶה אוֹתוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים שֶׁעָתִיד לִטּוֹל מַלְכוּת מִמְּךָ, מֵהֶם אוֹמְרִים לְהָרְגוֹ מֵהֶם אוֹמְרִים לְשָׂרְפוֹ, וְהָיָה יִתְרוֹ יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶן וְאוֹמֵר לָהֶם הַנַּעַר הַזֶּה אֵין בּוֹ דַּעַת אֶלָּא בַּחֲנוּ אוֹתוֹ וְהָבִיאוּ לְפָנָיו בִּקְעָרָה זָהָב וְגַחֶלֶת, אִם יוֹשִׁיט יָדוֹ לַזָּהָב יֵשׁ בּוֹ דַּעַת וְהִרְגוּ אוֹתוֹ, וְאִם יוֹשִׁיט יָדוֹ לַגַּחֶלֶת אֵין בּוֹ דַּעַת וְאֵין עָלָיו מִשְׁפָּט מָוֶת, מִיָּד הֵבִיאוּ לְפָנָיו וְשֶׁלַח יָדוֹ לָקַח הַזָּהָב, וּבָא גַבְרִיאֵל וְדָחָה אֶת יָדוֹ וְתָפַשׂ אֶת הַגַּחֶלֶת וְהִכְנִיס יָדוֹ עִם הַגַּחֶלֶת לְתוֹךְ פִּיו וְנִכְוָה לְשׁוֹנוֹ, וּמִמֶּנּוּ נַעֲשָׂה “כְּבַד פֹּה וּכְבַד לָשׁוֹן”. 

וְכֵן פֻּרְסַם שֶׁמַּגֵּפַת הַקּוֹרוֹנָה פָּרְצָה מֵאֲנָשִׁים שֶׁאָכְלוּ בְּשַׂר נָחָשׁ שֶׁהָיָה בּוֹ הַנָּגִיף. וְזֶה אֵרַע בְּפָרָשַׁת וָאֵרָא שֶׁה’ הִכָּה אֶת הַמִּצְרִים בְּמַכַּת שְׁחִין שֶׁמְּרַמֵּז עַל הַנָּחָשׁ שֶׁהוּא בְּגִימַטְרִיָּא מָשִׁיחַ כֵּיוָן שֶׁהוּא הַקְּלִפָּה שֶׁמַּלְבִּישָׁה וְיוֹנֶקֶת מֵהַמָּשִׁיחַ. וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (שבת עז:) שֶׁהַנָּחָשׁ הוּא רְפוּאָה לִשְׁחִין סַפַּחַת, שֶׁהוּא אַחַד הַנְּגָעִים הַיְדוּעִים. וְכֵן קוֹרוֹנָה בְּגִימַטְרִיָּא שְׁחִין. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (‘בתי מדרשות’ פרק ו אות ב) יוֹם נְקָמָה שֶׁעָתִיד וְשָׁמוּר לְרוֹמִי הָרְשָׁעָה תַּעֲלֶה עָנָן אַחַת וְתִשְׁמֹר לְמַעְלָה מֵרוֹמִי וְתוֹרִיד שְׁחִין לַח עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל הַכֶּסֶף וְעַל הַזָּהָב וְעַל כְּלֵי מַתָּכוֹת שְׁלֹשָה חֳדָשִׁים וְאַחַר כָּךְ תַּעֲלֶה עָנָן אַחֶרֶת וְתִרְאֶה אֶת חֲבֶרְתָּהּ וְתַעֲמֹד בִּמְקוֹמָהּ שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְתוֹרִיד נֶגַע צָרַעַת סַפַּחַת בַּהֶרֶת עַל רוֹמִי עַד שֶׁיֹּאמַר אָדָם הֵי לְךָ רוֹמִי וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ בִּפְרוּטָה וְיֹאמַר אֵינָהּ מִתְבַּקֶּשֶׁת. רוֹאִים שֶׁבִּזְמַן הַגְּאֻלָּה ה’ יַכֶּה אֶת הַגּוֹיִים בִּשְׁחִין, וּמִזֶּה תִּלְקֶה הַכַּלְכָּלָה שֶׁלָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁרוֹאִים אֶת הַתּוֹצָאוֹת שֶׁל מַגֵּפַת הַקּוֹרוֹנָה. וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (שהש”ר ב, לג) אָמַר רַב חִיָּא בַּר אַבָּא סָמוּךְ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ דֶּבֶר גָּדוֹל בָּא לָעוֹלָם וְהָרְשָׁעִים כָּלִים, אֵלּוּ הַנִּשְׁאָרִים עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר “וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלָיִם”. וְכֵן סִי”ן נִרְמֶזֶת בִּשְׁחִי”ן בְּחִלּוּף ס’ בְּש’. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁסִּי”ן נִרְמֶזֶת בְּדִבְרֵי הַגְּמָרָא (סנהדרין צז.) אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס.

מוּבָא בְּ’בֶן יְהוֹיָדָע’ (יומא י.) שֶׁלִּפְנֵי בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ חַיֶּבֶת לִפּוֹל קְלִפַּת פָּרַס, וְנָבִיא אֶת לְשׁוֹנוֹ: גְּזֵרַת מֶלֶךְ שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט מַלְכוּת רוֹמִי תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, כִּדְאָמַר רַב אַחַר זֶה, וְאִם כֵּן מֻכְרָח שֶׁגַּם פָּרַס יִפְּלוּ בְיָדָם לְקַיֵּם גְּזֵרָה זוֹ. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁיֵּשׁ רֶמֶז בַּכָּתוּב (שמות י, כו) ״וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה” שֶׁקְּלִפַּת פָּרַס תִּתְבַּטֵּל וְלֹא תִשָּׁאֵר לִפְנֵי בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ. כִּי הֵם מְעַכְּבִים אֶת הַמִּקְנֶה וְהַמָּמוֹן שֶׁל רַגְלֵי מָשִׁיחַ כְּדִלְקַמָּן.

וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘הַפְּלִיאָה’ (ד”ה וראה והבן) גַּם תָּבִין זֶה מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה קָרְבָּנוֹ כָּזֶה שֶׁארז”ל שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קֶרֶן אֶחָד הָיָה לוֹ בְמִצְחוֹ שֶׁנֶּאֱמַר “וְתִיטַב לַה’ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס”. מִקֶּדֶ”ם בְּגִימַטְרִיָּא מַפְרִי”ס, וְהַסּוֹד כִּי י’ מִסְפָּר, סְפָרִים, רוֹצֶה לוֹמַר י’ מִסְפָּ”ר הוּא מַפְרִי”ס וְאִם תְּהַפְּכֵהוּ הוּא סֹפְרִים. וְהִנֵּה מַקְרִ”ן בְּגִימַטְרִיָּא זָכָ”ר וּנְקֵבָ”ה מַפְרִי”ס בְּגִימַטְרִיָּא זָכָר וּנְקֵבָה וְהִנֵּה זָכָר וּנְקֵבָה בְּגִימַטְרִיָּא הַשְּׁכִינָ”ה וְכוּ’. וְרוֹאִים שֶׁיֵּשׁ כָּאן רְמָזִים גְּדוֹלִים בַּמִּסְפָּר שֶׁל מַקְרִן אוֹ מַפְרִיס שֶׁעוֹלִים כָּל אֶחָד 390 וְיַחַד עוֹלִים תש”פ.

וְנִרְאֶה שֶׁהַקֶּרֶן אַחַת שֶׁהָיְתָה לַשּׁוֹר הַזֶּה בְּמִצְחוֹ, מְסַמֶּלֶת אֶת הַקֶּשֶׁר שֶׁל הַשּׁוֹר עִם מִדַּת הַתִּפְאֶרֶת שֶׁעוֹלָה לַכֶּתֶר, בְּסוֹד קַו הָאֶמְצַע. וְלֹא כְּמוֹ שְׁתֵּי קַרְנַיִם שֶׁיֵּשׁ לְכָל הַבְּהֵמוֹת שֶׁמְּסַמְּלוֹת חֶסֶד וּגְבוּרָה. וְלָכֵן הִשְׁתַּלְשְׁלָה הַמַּגֵּפָה הַזֹּאת אֵצֶל הַסִּינִים שֶׁיֵּשׁ לַחַיְדַקִּים צוּרַת כֶּתֶר, וְהֵם קָרְאוּ לָזֶה קוֹרוֹנָה עַל שֵׁם כֶּתֶר שֶׁנִּקְרָא בְּלָטִינִית קוֹרוֹנָה. כִּי אָכֵן זֶה קָשׁוּר עִם הַקֶּרֶן שׁוֹר שֶׁהָיְתָה בְּאֶמְצַע מִצְחוֹ שֶׁל הַשּׁוֹר פָּר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁהָיָה “מַקְרִן מַפְרִיס”. וְכֵן סִין הֵם מֵהַתִּפְאֶרֶת דִּקְלִפָּה בְּמִּזְרַח הָעוֹלָם, כִּי צַד מִזְרָח הוּא תִּפְאֶרֶת. וְכֵן סִין בְּגִימַטְרִיָּא עַמּוּד הָאֶמְצַע. וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל שֶׁאֶרֶץ סִין מְכֻנָּה אֶרֶץ הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה, וְשֶׁמֶשׁ וּמִזְרָח מְרַמְּזִים עַל הַתִּפְאֶרֶת. וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בַּגַּשְׁמִיּוּת שֶׁהַסִּינִים מְכַבְּדִים אָדָם בַּעַל כֶּרֶס, לְרַמֵּז שֶׁשָּׁרְשָׁם מֵהַתִּפְאֶרֶת שֶׁהִיא בְּחִינַת כֶּרֶס. וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בְּאֶרֶץ סִין שֶׁהֵם מִצְטַיְּנִים בִּבְנִיַּת גְּשָׁרִים גְּבוֹהִים וְכוּ’. וְגֶשֶׁר מְסַמֵּל אֶת עַמּוּד הָאֶמְצַע שֶׁמְּחַבֵּר שְׁנֵי צְדָדִים בִּבְחִינַת גֶּשֶׁר. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ צ. פ. שליט”א שֶׁשֹּׁרֶשׁ חֹדֶשׁ נִיסָ”ן שֶׁמְּסַמֵּל אֶת הַמַּלְכוּת שֶׁמְּקַבֶּלֶת מֵהַתִּפְאֶרֶת נִרְמָז בְּאֶרֶץ סִין שֶׁהִיא בְּמִזְרַח הָעוֹלָם, בִּבְחִינַת תִּפְאֶרֶת דִּקְלִפָּה. וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בְּאֶרֶץ סִין שֵׁם הַנָּשִׂיא שַׁי, שֶׁמְּרַמֵּז עַל הָאוֹת שִׁי”ן שֶׁמְּחַבֶּרֶת ג’ קַוִּין בְּסוֹד מִדַּת הַתִּפְאֶרֶת כַּיָּדוּעַ. וְכֵן הִשְׁתַּלְשְׁלָה בַּדֶּגֶל שֶׁלָּהֶם צוּרַת כּוֹכָבִים בִּבְחִינַת “דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב”. כִּי יַעֲקֹב הוּא הַתִּפְאֶרֶת דִּקְדֻשָּׁה. וְכֵן הִשְׁתַּלְשֵׁל בְּגַשְׁמִיּוּת סֵפֶר הַשִּׂיאִים שֶׁל גִּינֶ”ס אוֹתִיּוֹת סִי”ן ג’. הַיְנוּ סִין שֶׁשַּׁיֶּכֶת לַקַּו הַג’ שֶׁל הַקְּלִפָּה, וּבוֹ יֵשׁ אֶת כָּל הַשִּׂיאִים. כִּי קַו הַג’ עוֹלֶה לַכֶּתֶר.

כָּתוּב (שה”ש ז, ט) “אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים”. וּמוּבָא בַּ’מַּלְבִּי”ם’ (יחזקאל יז, ד) שֵׁם סַנְסָן לֹא נִמְצָא רַק גַּבֵּי תָּמָר, “אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו”, שֶׁהֵם הָעוּקְצִים שֶׁבְּלוּלָבֵי הַתָּמָר שֶׁבָּהֶם יֹאחַז הָעוֹלֶה בְתָמָר שֶׁהוּא חָלָק וְגָבֹהַּ. וְרוֹאִים שֶׁהִשְׁתַּלְשֵׁל בְּעֵץ הַתָּמָר שֶׁהַלּוּלָב דּוֹמֶה לַשִּׁדְרָה שֶׁמְּסַמֶּלֶת אֶת מִדַּת הַתִּפְאֶרֶת, עוֹלִים עָלָיו מִדַּרְגָּה לְדַרְגָּה דֶרֶךְ סַנְסִינָיו שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם אֶת הָאוֹתִיּוֹת סִי”ן. וְכֵן יֵשׁ רֶמֶז בַּפְּסוּקִים (ירמי’ א, יא) “מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה: וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשׂתוֹ: וַיְהִי דְבַר ה’ אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה: וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ”. וּבֵאֵר הרה”ג ר’ דָּוִד וַיְצְמַן שליט”א שֶׁסִּי”ן נִרְמֶזֶת בְּ“סִיר נָפוּחַ” וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ יוֹסֵף רוּזִין שליט”א שֶׁשָּׁקֵד בְּאִידִישׁ נִיס אוֹתִיּוֹת סִין. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ צִיּוֹן דָּוִד סִיבּוֹנִי שליט”א שֶׁסַּנְסַן בְּגִימַטְרִיָּא 220 שֶׁהִיא שְׁנַת תש”פ מִסּוֹף הָאֶלֶף. וְכֵן קֶרֶן בְּגִימַטְרִיָּא גְדוֹלָה עוֹלָה 1000 הַמִּסְפָּר שֶׁל הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה.

וְכֵן רוֹאִים בַּפְּסוּקִים שֶׁבְּרֶגַע שֶׁהִגִּיעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִדְבַּר סִין, הִתְחִילוּ לְהִתְלוֹנֵן עַל אֹכֶל שֶׁקָּשׁוּר עִם צָרְכֵי הַגּוּף שֶׁל מִדַּת הַתִּפְאֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות טז, א) “וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה’ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב”. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ אַבְרָהָם אַגָּשִׂי שליט”א שֶׁמִדְבַּר סִין בְּגִימַטְרִיָּא קוֹרוֹנָה.

וְכֵן הַמַּגֵּפָה בְּסִין הִיא מַכַּת דֶּבֶר שֶׁבָּאָה מֵבַּעֲלֵי הַחַיִּים לָאָדָם, וּמַכַּת דֶּבֶר שֶׁהָיְתָה בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הִיא כְּנֶגֶד סְפִירַת הַתִּפְאֶרֶת, וְכֵן רוֹאִים שֶׁבְּכָל הַמַּכּוֹת שֶׁהָיְתָה הַתְרָאָה, ה’ אָמַר לְמֹשֶה “וְאָמַרְתָּ אֵלָיו”, וְרַק בְּמַכַּת דֶּבֶר ה’ אָמַר “וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו”. כֵּיוָן שֶׁמַּכַּת דֶּבֶר הִיא כְּנֶגֶד סְפִירַת הַתִּפְאֶרֶת שֶׁהִיא בִּבְחִינַת דִּבּוּר. כַּמּוּבָא בְּרַבֵּנוּ בַּחְיֵי (שמות ל, יט) שֶׁעֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת שֶׁבַּיָּד שֶׁהֵן בְּחִינַת תִּפְאֶרֶת, מִתְקַשְּׁרוֹת עִם בְּרִית הַפֶּה. וְעֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת שֶׁבָּרֶגֶל מִתְקַשְּׁרוֹת עִם בְּרִית מִילָה. וְכֵן מָצִינוּ בַּזֹּהַר (משפטים קכג.) מַהוּ פֶּה דַּעַת גְּנוּזָה בְּפִי הַמֶּלֶךְ שֶׁנִּקְרָא תִּפְאֶרֶת. וְכֵן דֶּבֶר וּבָרָד הֵם אוֹתָן אוֹתִיּוֹת, כִּי שְׁנֵיהֶם בְּקוֹמַת הַחג”ת, הַבָּרָד בְּיָמִין וְהַדֶּבֶר מַקְבִּיל אֵלָיו בָּאֶמְצַע. וְעוֹד רוֹאִים בִּשְׁתֵּי הַמַּכּוֹת הָאֵלּוּ שֶׁהַמִּצְרִים שֶׁהִכְנִיסוּ אֶת הַבְּהֵמוֹת לַבַּיִת כִּדְבַר ה’ לֹא נִיזוֹקוּ.

מוּבָא בְּרַשִּׁ”י שָׁם “וְתִיטַב” הִלּוּלַי לַה’. “מִשּׁוֹר פָּר” הוּא שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּבְרָא בְּקוֹמָתוֹ, וּבַיּוֹם שֶׁנִּקְרָא שׁוֹר בּוֹ בַּיּוֹם הֱבִיאוֹ שֶׁהַשּׁוֹר בֶּן יוֹמוֹ קָרוּי שׁוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר “שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד”, בּוֹ בַּיּוֹם נִדְמֶה לְפַר שֶׁהוּא בֶּן שָׁלֹשׁ. “מַקְרִן מַפְרִיס” קַרְנוֹתָיו קָדְמוּ לְפַרְסוֹתָיו שֶׁהֲרֵי בְּקוֹמָתוֹ וּבְקַרְנָיו נִבְרָא, וְרֹאשׁוֹ יָצָא מִן הָאָרֶץ תְּחִלָּה כְּדֶרֶךְ כָּל הַנּוֹלָדִים הוֹצִיאָתָן הָאָרֶץ נִמְצְאוּ קַרְנָיו קָדְמוּ לְרַגְלָיו. הַיְינוּ דָּוִד הַמֶּלֶךְ הִתְפַּלֵּל לַה’ שֶׁתְּפִלּוֹתָיו תִּהְיֶינָה חֲשׁוּבוֹת יוֹתֵר מֵהַשּׁוֹר פָּר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן בַּיּוֹם שֶׁנִּבְרָא לְכַפֵּר עַל חֶטְאוֹ. וְיֵשׁ כָּאן רֶמֶז שֶׁבִּשְׁנַת תש”פ הַקַּרְנַיִם תִּקְדַּמְנָה לַפַּרְסוֹת, הַיְנוּ שֶׁהַקַּרְנַיִם שֶׁמְּסַמְּלוֹת אֶת מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (הוריות יב.) דָּוִד וּשְׁלֹמֹה שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְקֶרֶן נִמְשְׁכָה מַלְכוּתָן. שָׁאוּל וְיֵהוּא שֶׁנִּמְשְׁחוּ בְפָךְ לֹא נִמְשְׁכָה מַלְכוּתָן, תְּנַצַּחְנָה אֶת קְלִפַּת פָּרַס שֶׁנִּרְמֶזֶת בְּפַרְסוֹת הַשּׁוֹר. כִּי קְלִפַּת פָּרַס הִיא בְּחִינַת פַּרְסַת הָרֶגֶל, בְּסוֹד נֶצַח דִּקְלִפָּה שֶׁהוּא רֶגֶל. כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (יומא עז:) שֶׁגַּבְרִיאֵל הַמַּלְאָךְ הִכְנִיעַ אֶת דּוּבִּיאֵל שַׂר פָּרַס בַּשָּׁמַיִם עִם הַפָּסוּק “שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם”. וְהַבֵּאוּר כֵּיוָן שֶׁקְּלִפַּת פָּרַס הִיא בִּבְחִינַת נֶצַח דִּקְלִפָּה, מִתְגַּבְּרִים עֲלֵיהֶם עַל יְדֵי הַשְׁכָּמַת הַבֹּקֶר, דְּהָנֵץ הוּא מִלְּשׁוֹן נֶצַח, שֶׁמִּתְנוֹצֶצֶת נְקֻדַּת הַנֶּצַח שֶׁל הַיּוֹם, בִּבְחִינַת חוּט שֶׁל חֶסֶד שֶׁמֵּאִיר לְמַטָּה דֶּרֶךְ הַנֶּצַ”ח שֶׁמְּרַמֵּז עַל הָנֵ”ץ חַמָּה. וְכֵן אֵלִיָּהוּ קָשׁוּר לְשֵׁבֶט גָּד שֶׁמְסַמֵּל אֶת מִדַּת הַנֶּצַח. שֶׁלְּשֵׁבֶט גָּד הָיָה אֶת כֹּחַ הַנִּצָּחוֹן שֶׁל סְפִירַת הַנֶּצַח, וְהֵם הָיוּ יוֹצְאֵי צָבָא לְרַמֵּז שֶׁהֵם שַׁיָּכִים לַחֵצִי הָרִאשׁוֹן שֶׁל שֵׁם צְבָאוֹת שֶׁמְּסַמֵּל אֶת סְפִירַת הַנֶּצַח, וּמָצִינוּ בַּגְּמָרָא (ב”מ פה:) שֶׁאֵלִיָּהוּ נִדְמֶה כְּדֹב שֶׁל אֵשׁ. וְכֵן פָּרַס קְשׁוּרָה עִם פּוּרִים שֶׁהוּא בְּחִינַת נֶצַח. וְכֵן שָׁמַעְתִּי שֶׁפָּרַס אִירַן בְּגִימַטְרִיָּא רַגְלֵי מָשִׁיחַ.

וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘תּוֹלַעַת יַעֲקֹב’ מִבַּעַל ‘עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ’ שֶׁבַּפָּסוּק הַזֶּה נִרְמַז תִּקּוּן הַמַּלְכוּת וְחֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁיִּהְיֶה בַּגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה, וְגַם אֹרֶךְ הַזְּמַן שֶׁזֶּה יִקַּח (הקדמה): בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וּלְהָשִׁיב אֵם עַל בָּנִים וְיָבִיא קָרְבָּן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא לְקָרֵב מַה שֶּׁהִרְחִיק וּלְיַחֵד מַה שֶּׁהִפְרִיד, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רז”ל אָמַר רַבִּי יְהוּדָה שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְמִצְחוֹ שֶׁנֶּאֱמַר “וְתִיטַב לַה’ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס”. וְחַכְמֵי לֵב יוֹדְעִים עַד הֵיכָן הִגִּיעַ חֶטְאוֹ שֶׁל אָדָם, וּכְשֶׁבָּא לְתַקֵּן הֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל וְהִקְרִיב שׁוֹר, כִּי פְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל, וְקֶרֶן אֶחָד יִרְמֹז לְמַה שֶּׁתִּקֵּן שֶׁהוּא קֶרֶן הַיּוֹבֵל וְהוּא קֶרֶן דָּוִד. וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘הַצִּיּוֹנִי’ (בראשית): עוֹד יִתְבּוֹנָן חֶטְאוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן מִמַּה שֶּׁהִזְכִּירוּ חֲזַ”ל בִּתְשׁוּבָה. שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְמִצְחוֹ שֶׁנֶּאֱמַר “וְתִיטַב לַה’ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס”, מַקְרִן כְּתִיב וְקֶרֶן רוֹמֵז לַמַּלְכוּת שֶׁנֶּאֱמַר “וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ”. “אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עַבְדִּי”. וְאָמְרוּ אַחַת לִרְמֹז כִּי תִקֵּן מַה שֶׁקִּלְקֵל.

וְכֵן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא (ראש השנה כו.) “וְתִיטַב לַה’ מִשּׁוֹר פָּר”, אִם שׁוֹר לָמָּה פָּר, וְאִם פָּר לָמָּה שׁוֹר, אֶלָּא מַאי שׁוֹר פָּר מִשּׁוֹפָר.

חִכִּיתֶם לְתוֹרָתִי וְלֹא חִכִּיתֶם לְמַלְכוּתִי.

מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (פסיקתא רבתי לד) “גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ”, זֶה שֶׁנִּקְרָא מֶלֶךְ שֶׁעָתִיד הוּא לִמְלֹךְ עַל דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים וְעַל דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים וְהקב”ה מַכְרִיז לָהֶם לְכָל צַדִּיקֵי דוֹר וָדוֹר, אָמַר לָהֶם צַדִּיקֵי עוֹלָם, אַף עַל פִּי שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה צְרִיכִים הֵם עָלַי, שֶׁחִכִּיתֶם לְתוֹרָתִי וְלֹא חִכִּיתֶם לְמַלְכוּתִי, שְׁבוּעָה הִיא לְפָנַי שֶׁכָּל שֶׁחִכָּה לְמַלְכוּתִי אֲנִי בְעַצְמִי מֵעִיד בּוֹ לְטוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר “לָכֵן חַכּוּ לִי נְאֻם ה’ לְיוֹם קוּמִי לְעַד”, בָּאֲבֵלִים שֶׁנִּצְטָעֲרוּ עִמִּי עַל בֵּיתִי הֶחָרֵב וְעַל הֵיכָלִי הַשָּׁמֵם עַכְשָׁיו אֲנִי מֵעִיד בָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר “אֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ”, אַל תְּהִי קוֹרֵא אֶת דַּכָּא אֶלָּא אִתִּי דַכָּא, אֵלּוּ אֲבֵלֵי צִיּוֹן שֶׁהִשְׁפִּילוּ אֶת רוּחָם וְשָׁמְעוּ אֶת חֶרְפָּתָם וְשָׁתְקוּ וְלֹא הֶחֱזִיקוּ טוֹבָה לְעַצְמָם. דָּבָר אַחֵר לְיוֹם קוּמִי לְעַד בְּיוֹם קוּמִי לְהָעִיד בַּמָּשִׁיחַ שֶׁשְּׁקוּלָה זְכוּתוֹ כְּנֶגֶד פַּמַּלְיָא שֶׁלִּי, וְכִי כָל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ לְפָנַי וְלֹא תְחַכּוּ לִי, אוֹמְרִים לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לֵב אֶבֶן נָתַתָּה לָנוּ וְהוּא הִתְעָה אוֹתָנוּ, וּמָה עֻזָּא וַעֲזָאֵל שֶׁגּוּפָן אֵשׁ כְּשֶׁיָּרְדוּ לָאָרֶץ חָטְאוּ אָנוּ לֹא כָל שֶׁכֵּן, אָמַר לָהֶם אֲבֵלִים זִכּוּהוּ שֶׁהוֹדוּ בוֹ וְלֹא חֶפְצָם בָּהֶם, בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה עֲתִידִים לִבְכּוֹת כָּל צַדִּיקֵי עוֹלָם אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵם עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה וְאָנוּ לֹא עָלִינוּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּבְכּוּ קְדוֹשַׁי וְאַדִּירָי כְּבָר שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלַּתְכֶם, שֶׁמָּא קִפַּחְתֶּם שְׂכַר תּוֹרַתְכֶם כָּל שֶׁכֵּן שְׂכַרְכֶם כָּפוּל שֶׁנֶּאֱמַר “וְלָכֵן יְחַכֶּה ה’ לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט ה’ אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ: כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ”. וְצָרִיךְ לְהָבִין מָה הַטַּעֲנָה כְּלַפֵּי צַדִּיקֵי עוֹלָם שֶׁלֹּא חִכּוּ לִישׁוּעָה, הֲרֵי וַדַּאי שֶׁצַּדִּיקֵי עוֹלָם אֵינָם חֲשׁוּדִים שֶׁלֹּא צִפּוּ לִישׁוּעָה, וּבְּוַדַּאי אָמְרוּ בְכָל יוֹם אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ וְכוּ’. וְנִרְאֶה לְבָאֵר שֶׁהַטַּעֲנָה הִיא שֶׁלֹּא עָסְקוּ כָּרָאוּי בְּלִמּוּד פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה שֶׁמְּקָרֶבֶת אֶת הַיְשׁוּעָה. דְּצִפִּיָּה לִישׁוּעָה הִיא מִלְּשׁוֹן לִצְפּוֹת בְּסוֹדוֹת הַתּוֹרָה כְּדִלְעֵיל, כִּי לִמּוּד זֶה מְקָרֵב אֶת הַגְּאֻלָּה, וְעַל זֶה טָעַן ה’ שֶׁחִכִּיתֶם לְתוֹרָתִי וְלֹא חִכִּיתֶם לְמַלְכוּתִי לְקָרֵב אוֹתָהּ עַל יְדֵי לִמּוּד פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה.

וְכֵן מוּבָא בַּבַּ”ח (או”ח מז) רַבֵּנוּ מֵבִיא רְאָיָה מֵרַב יְהוּדָא אָמַר רַב שֶׁהקב”ה מַקְפִּיד עַל לוֹמְדֵי תּוֹרָה אֲפִלּוּ עוֹסְקִין בָּהּ טוּבָא אִם אֵינָן זְהִירִין לְבָרֵךְ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה. וְאִיכָּא לִתְמֹהַּ טוּבָא לָמָּה יָצָא כָּזֹאת מִלְּפָנָיו לְהַעֲנִישָׁם בְּעֹנֶשׁ גָּדוֹל וָרָם כָּזֶה עַל שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה שֶׁהוּא לִכְאוֹרָה עֲבֵרָה קַלָּה. וְנִרְאֶה דְּכַוָּנָתוֹ יִתְבָּרַךְ מֵעוֹלָם הָיְתָה שֶׁנִּהְיֶה עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁתִּתְעַצֵּם נִשְׁמָתֵנוּ בְּעַצְמוּת וְרוּחָנִיּוּת וּקְדֻשַּׁת מְקוֹר מוֹצָא הַתּוֹרָה, וְלָכֵן נָתַן הקב”ה תּוֹרַת אֱמֶת לְיִשְׂרָאֵל בְּמַתָּנָה שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח מֵאִתָּנוּ כְּדֵי שֶׁתִּתְדַּבֵּק נִשְׁמָתֵנוּ וְגוּפֵנוּ בְּרמ”ח אֵיבָרִים וְשס”ה גִּידִין בְּרמ”ח מִצְווֹת עֲשֵׂה וְשס”ה לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה. וְאִם הָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה עַל הַכַּוָּנָה הַזֹּאת, הָיוּ הֵמָּה מֶרְכָּבָה וְהֵיכָל לִשְׁכִינָתוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהָיְתָה הַשְּׁכִינָה מַמָּשׁ בְּקִרְבָּם כִּי הֵיכַל ה’ הֵמָּה, וּבְקִרְבָּם מַמָּשׁ הָיְתָה הַשְּׁכִינָה קוֹבַעַת דִּירָתָהּ, וְהָאָרֶץ כֻּלָּהּ הָיְתָה מְאִירָה מִכְּבוֹדוֹ. וּבָזֶה יִהְיֶה קִשּׁוּר לְפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה עִם פָּמַלְיָא שֶׁל מַטָּה, וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד. אֲבָל עַתָּה שֶׁעָבְרוּ חֹק זֶה שֶׁלֹּא עָסְקוּ בַּתּוֹרָה כִּי אִם לְצֹרֶךְ הַדְּבָרִים הַגַּשְׁמִיִּים לַהֲנָאָתָם, לֵידַע הַדִּינִים לְצֹרֶךְ מַשָּׂא וּמַתָּן, גַּם לְהִתְגָּאוֹת לְהַרְאוֹת חָכְמָתָם, וְלֹא נִתְכַּוְּנוּ לְהִתְעַצֵּם וּלְהִתְדַּבֵּק בִּקְדֻשַּׁת וְרוּחָנִיּוּת הַתּוֹרָה וּלְהַמְשִׁיךְ הַשְּׁכִינָה לְמַטָּה בָּאָרֶץ כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה נִשְׁמָתָם לְמַדְרֵגָה גְדוֹלָה אַחֲרֵי מִיתָתָם. הִנֵּה בָּזֶה עָשׂוּ פֵּרוּד שֶׁנִּסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה מִן הָאָרֶץ וְעָלְתָה לָהּ לְמַעְלָה וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה בְּגַשְׁמִיּוּתָהּ בְּלִי קְדֻשָּׁה, וְזֶה הָיָה גּוֹרֵם חֻרְבָּנָהּ וַאֲבֵדָתָהּ, וְהוּא אֲמָרוֹ “מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְגוֹ’ עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וְגוֹ’ וַיֹּאמֶר ה’ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְגוֹ'” וְאָמַר תּוֹרָתִי תּוֹרַת אֱמֶת אֲשֶׁר נָתַתִּי בְּמַתָּנָה שֶׁלֹּא יִהְיוּ לְמֵדִין וְשׁוֹכְחִין, וְגַם פֵּרַשְׁתִּי לָהֶם טַעַם כָּל הַדְּבָרִים וּפֵרוּשֵׁיהֶם וְזֶהוּ “אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם” כְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ וְכוּ’, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל פָּסוּק “וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם”. וְכַוָּנָתִי שֶׁיִּתְקַשְּׁרוּ בְּעֶצֶם קְדֻשַּׁת תּוֹרָתִי תּוֹרַת אֱמֶת וְהַשְּׁכִינָה תְּהֵא שׁוֹרָה בְּקִרְבָּם, וְהֵמָּה עָזְבוּ אֶת תּוֹרָתִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ, פֵּרוּשׁ תְּחִלַּת הַהֲלִיכָה בְּרוּחָנִיּוּת הַתּוֹרָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה כְּדֵי שֶׁתִּתְדַּבֵּק הַנְּשָׁמָה בְּעַצְמוּת קְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה לֹא הָלְכוּ בָהּ, דְּהַיְנוּ לֹא הָלְכוּ בָהּ לִשְׁמָהּ בְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ לִפְתֹּחַ בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה, וּלְבָרֵךְ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ וּלְהוֹדוֹת לוֹ עַל נְתִינַת הַתּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ דְּבֵקִים בִּקְדֻשָּׁתָהּ וּבִשְׁכִינָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְהוּא הַמְּכֻוָּן בְּבִרְכַּת אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ עַל אֲשֶׁר קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי וְנָתַן לָנוּ תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה כְּלִי חֶמְדָּתוֹ, שֶׁהָיָה מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּהּ בְּכָל יוֹם כְּדֵי שֶׁתִּתְדַּבֵּק נִשְׁמָתֵנוּ בְּעַצְמוּת קְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה וְרוּחָנִיּוּתָהּ וּלְהוֹרִיד הַשְּׁכִינָה בְּקִרְבֵּנוּ. לֹא הָלְכוּ בָהּ לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה לִשְׁמָהּ, כִּי בָּזֶה נֶעֶנְשׁוּ שֶׁנִּסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה מִן הַתַּחְתּוֹנִים. וְאָז אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר, כְּלוֹמַר נֶחְרְבָה וְנִשְׁאֲרָה חֳמְרִית מִבְּלִי עֹבֵר, שָׁם קְדֻשַּׁת הַשְּׁכִינָה כִּי נִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה לְגַמְרֵי מִן הָאָרֶץ וְעָלְתָה לָהּ לְמַעְלָה.

“כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר”

שֶׁלֹּא יְאַחֵר כְּמִנְיַן יְאַחֵ”ר שָׁנִים מִסּוֹף הָאֶלֶף אֶלָּא יָבוֹא לִפְנֵי זֶה בִּשְׁנַת תש”פ. וְכֵן “לֹא יְאַחֵר” אוֹתִיּוֹת “אַיִל אַחַר” וְנִרְמָז בַּפָּסוּק “אַחַר יָשֻׁבוּ וּבִקְשׁוּ אֶת י”י אֱלֹהֵיהֶם”.

מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט שמואל קו) א”ר שִׁמְעוֹן בַּר מְנַסְיָא אֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאִין סִימַן גְּאֻלָּה לְעוֹלָם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ וִיבַקְּשׁוּ שְׁלָשְׁתָּם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב “אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיהֶם” זוֹ מַלְכוּת שָׁמַיִם, “וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם” זוֹ מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, “וּפָחֲדוּ אֶל ה’ וְאֶל טוּבוֹ” זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְרוֹאִים אֶת הַהַדְגָּשָׁה שֶׁל “יָשֻׁבוּ” לְשׁוֹן תְּשׁוּבָה, הַיְינוּ שֶׁצְּרִיכִים לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בַּדָּבָר הַזֶּה. וְכֵן מוּבָא בַּ’בֵּית יוֹסֵף’ (או”ח קפ”ח הלכות ברכת המזון) כָּתַב הָרַמְבַּ”ם שֶׁהַטַּעַם שֶׁצָּרִיךְ לְהַזְכִּיר מַלְכוּת בֵּית דָּוִד בִּבְרָכָה זוֹ הַיְינוּ מִפְּנֵי שֶׁהוּא עִנְיַן הַבְּרָכָה שֶׁאֵין נְחָמָה גְמוּרָה אֶלָּא בַּחֲזָרַת מַלְכוּת בֵּית דָּוִד. וּבַשִּׁבֳּלֵי הַלֶּקֶט כָּתַב הַטַּעַם פֵּרֵשׁ הָרַב בִּנְיָמִין לְפִי שֶׁצְּרִיכִים אָנוּ לְהַזְכִּיר מַלְכוּת שָׁמַיִם וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ לְפִי שֶׁאָמְרוּ רַזַּ”ל בְּיוֹם שֶׁנֶּחְלַק מַלְכוּת בֵּית דָּוִד כָּפְרוּ בִּשְׁלֹשָה דְבָרִים בְּהקב”ה וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד וְאֵין נִגְאָלִין עַד שֶׁיִּתְוַדּוּ וְיִתְבְּעוּ שְׁלָשְׁתָּן וְגַם בַּתְּפִלָּה מַזְכִּירִין שְׁלָשְׁתָּן; מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים זוֹ מַלְכוּת שָׁמַיִם, בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מַצְמִיחַ קֶרֶן יְשׁוּעָה זֶה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד. וְרוֹאִים אֶת הַלָּשׁוֹן ‘שֶׁיִּתְוַדּוּ וְיִתְבְּעוּ שְׁלָשְׁתָּן’ לְשׁוֹן וִדּוּי וּתְשׁוּבָה. וְכֵן שָׁמַעְתִּי שֶׁבְּג’ דְּבָרִים מָאֲסוּ בְּגִימַטְרִיָּא קוֹרוֹנָה. וְכֵן חֵלֶק בְּדָוִד נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי בְּגִימַטְרִיָּא כֶּתֶר. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ א. י. שליט”א שֶׁסִּימַן גְּאוּלָּה לְיִשְׂרָאֵל עִם הַמִּלִּים וְהַכּוֹלֵל בְּגִימַטְרִיָּא תש”פ.

וְכֵן ‘רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר מְנַסְיָא’ ר”ת מַשְׁבֵּ”ר, אוֹ מְבַשֵּׂ”ר, כִּי בַּזְּמַן שֶׁהִגִּיעוּ בָּנִים עַד מַשְׁבֵּר שֶׁל לֵדַת מָשִׁיחַ, זֶה הַזְּמַן שֶׁל הַמְבַשֵּׂר שֶׁמַּמְתִּיק אֶת זֶה. לָכֵן הוּא נוֹתֵן עֵצוֹת לְהָחִישׁ לֵדַת מָשִׁיחַ בִּזְמַן שֶׁנִּמְצָאִים בְּמַשְׁבֵּר, כְּמוֹ הָאִשָּׁה הַיּוֹלֶדֶת שֶׁיּוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר. וּמָה הָעֵצוֹת, לְעוֹרֵר מִלְּמַטָּה אֶת הַצִּפִּיָּה וְהַיִּחוּל לַגְּאֻלָּה וּבָזֶה עוֹזְרִים לַוָּלָד לָצֵאת וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים קיט, קסו) “שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ”. הַ”שִׂבַּרְתִּי” עוֹזֵר לַמְבַשֵּׂר לְהַמְתִּיק אֶת הַמַּשְׁבֵּר.

וְכֵן בִּגְאֻלַּת מִצְרַיִם מָצִינוּ שֶׁהָיוּ סִימָנִים לַגְּאֻלָּה יַחַד עִם הַלֵּדָה עַל הַמַּשְׁבֵּ”ר כְּשֶׁהִתְחִיל מֹשֶׁה לִהְיוֹת הַמְבַשֵּׂ”ר. כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ (ילקוט שמות קעד) כָּךְ אָמַר הקב”ה “פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם” סִימָן הָיָה לְיִשְׂרָאֵל כָּל גּוֹאֵל שֶׁבָּא בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה שֶׁהוּא גוֹאֵל שֶׁל אֱמֶת. וְכֵן מָצִינוּ סִימָנִים אֵצֶל הַמְיַלְּדוֹת, כַּמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ (שמו”ר א, יד) “וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת” אָמְרוּ לוֹ מֵהֵיכָן נֵדַע אִם זָכָר אִם נְקֵבָה אָמַר רַב חֲנִינָא סִימָן גָּדוֹל מָסַר לָהֶם אִם פָּנָיו לְמַטָּה דְּעוּ שֶׁהוּא זָכָר שֶׁמַּבִּיט בְּאִמּוֹ בָּאָרֶץ שֶׁמִּמֶּנָּה נִבְרָא, וּכְשֶׁהוּא פָנָיו לְמַעְלָה הִיא נְקֵבָה שֶׁמַּבֶּטֶת בִּבְרִיָּתָהּ בַּצֶּלַע שֶׁנֶּאֱמַר “וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעוֹתָיו”. וְכֵן הַשָּׂכָר שֶׁקִּבְּלוּ הַמְיַלְּדוֹת, מוּבָא בְּרַשִּׁ”י (שמות א, כא) “וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים” בָּתֵּי כְהֻנָּה וּלְוִיָּה וּמַלְכוּת שֶׁקְּרוּיִין בָּתִּים. וְיֵשׁ כָּאן רֶמֶז עַל הַשְּׁלֹשָׁה דְבָרִים שֶׁבָּאִים קוֹדֶם הַגְּאֻלָּה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַמְיַלְּדוֹת יָרְאוּ אֶת ה’ וּבִקְּשׁוּ אֶת ה’ אֱלֹהֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות א, יז) “וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים”, זָכוּ לְבָתֵּי כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה שֶׁשַּׁיָּכִים לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּלְבָתֵּי מַלְכוּת שֶׁיָּצְאָה מֵהֶם מִרְיָם שֶׁהָיְתָה אַחַת הָאִמָּהוֹת לְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד. וּכְשֵׁם שֶׁבַּגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה נֶאֱמַר (ישעיה סו, ז) “בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר”, כָּךְ בְּמִצְרַיִם נֶאֱמַר עַל לֵדַת הַזְּכָרִים: (שמות א, יט) “כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ”.

וּכְשֵׁם שֶׁלִּפְנֵי הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה יִהְיוּ שִׁבְעִים שָׁנָה שֶׁל חֶבְלֵי מָשִׁיחַ, שֶׁיִּהְיוּ כָּאֵלֶּה שֶׁיְּנַסּוּ לְמַהֵר אֶת הַקֵּץ, וְהַתְּקוּפָה שַׁיֶּכֶת לְמָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף, וְסוֹבְלִים מִקְּלִפַּת הַפְּלִשְׁתִּים. כָּךְ בִּגְאֻלַּת מִצְרַיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה לִפְנֵי שֶׁיָּצְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, הַיְינוּ שִׁבְעִים שָׁנָה לִפְנֵי שֶׁנִּכְנְסוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נִסּוּ בְּנֵי אֶפְרַיִם שֶׁהֵם בִּבְחִינַת מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף לְמַהֵר אֶת הַקֵּץ וְיָצְאוּ מִמִּצְרַיִם לִפְנֵי הַזְּמַן, וְנֶהֶרְגוּ עַל יְדֵי הַפְּלִשְׁתִּים. כַּמּוּבָא בַּגְּמָרָא (סנהדרין צב:) וּמַאן נִינְהוּ מֵתִים שֶׁהֶחֱיָה יְחֶזְקֵאל, אָמַר רַב אֵלּוּ בְּנֵי אֶפְרַיִם שֶׁמָּנוּ לַקֵּץ וְטָעוּ, וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ”.

כָּתוּב (חבקוק ב, ג) “כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב, אִם יִתְמַהְמַהּ חַכֵּה לוֹ, כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר”. וְשָׁמַעְתִּי רֶמֶז נִפְלָא שֶׁהַפָּסוּק מְרַמֵּז “לֹא יְאַחֵר” שֶׁלֹּא יְאַחֵר כְּמִנְיַן יְאַחֵ”ר שָׁנִים מִסּוֹף הָאֶלֶף אֶלָּא יָבוֹא לִפְנֵי זֶה בִּשְׁנַת תש”פ. וְכֵן “לֹא יְאַחֵר” נִרְמָז בַּפָּסוּק שֶׁנֶּאֱמַר עַל הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה: “אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת י“י אֱלֹהֵיהֶם”. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ ל. שִׁטְרִית שליט”א שֶׁ”לֹא יְאַחֵר” אוֹתִיּוֹת י”ח אִיָּ”ר שֶׁלֹּא יְאַחֵר אַחַר ל”ג בָּעֹמֶר תש”פ. וְכֵן סוֹפֵי הַמִּלּוּי שֶׁל אַחֵ”ר אָלֶ”ף חֵי”ת רֵי”שׁ זֶה תש”פ. וְכֵן שָׁמַעְתִּי שֶׁסּוֹפֵי הַמִּלּוּי שֶׁל אַחֲרִי”ת הַיָּמִי”ם אָלֶ”ף חֵי”ת רֵי”שׁ יוּ”ד תָי”ו הֵ”א יוּ”ד מֵ”ם יוּ”ד מֵ”ם יוֹצֵא דַּ”ם אֱדוֹ”ם תש”פ.

מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ (ב”ר נו, ט) “וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו”, מַהוּ אַחַר אָמַר רַבִּי יוּדָן אַחַר כָּל הַמַּעֲשִׂים יִשְׂרָאֵל נֶאֱחָזִים בַּעֲבֵרוֹת וּמִסְתַּבְּכִין בְּצָרוֹת וְסוֹפָן לִיגָאֵל בְּקַרְנוֹ שֶׁל אַיִל, שֶׁנֶּאֱמַר “וַה’ אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְגוֹ'”. רַבִּי לֵוִי אָמַר לְפִי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ רוֹאֶה אֶת הָאַיִל נִיתּוֹשׁ מִן הַחוֹרֵשׁ הַזֶּה וְהוֹלֵךְ וּמִסְתַּבֵּךְ בְּחוֹרֵשׁ אַחַר, אָמַר לוֹ הקב”ה כָּךְ עֲתִידִין בָּנֶיךָ לְהִסְתַּבֵּךְ לַמַּלְכֻיּוֹת; מִבָּבֶל לְמָדַי, מִן מָדַי לְיָוָן, וּמִיָּוָן לֶאֱדוֹם וְסוֹפָן לִיגָאֵל בְּקַרְנוֹ שֶׁל אַיִל הָדָא הוּא דִּכְתִיב “וַה’ אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע”. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁ“בְּקַרְנָיו” מְרַמֵּז עַל מַגֵּפַת הַקּוֹרוֹנָה. וְכֵן “נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו”, בְּגִימַטְרִיָּא נָגִיף הַקּוֹרוֹנָה עִם הַמִּלִּים וְהַכּוֹלֵל. וְכֵן הַכָּתוּב (בראשית כב, יג) “וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם”. בְּגִימַטְרִיָּא מַגֵּיפַת הַקּוֹרוֹנָה. וּבְגִימַטְרִיָּא אוֹת צַדִּי”ק סוֹפִית שֶׁבָּהּ עָתִיד ה’ לִגְאֹל אוֹתָנוּ בַּגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה. וְכֵן “וְהִנֵּה אַיִל אַחַר” אוֹתִיּוֹת “לֹא יְאַחֵר” וְנִרְמָז בַּפָּסוּק שֶׁנֶּאֱמַר עַל הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה: “אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת י“י אֱלֹהֵיהֶם”. וְכֵן מוּבָא בְּ’פִרְקֵי דְר”א’ (לא) אֶפְרוֹ שֶׁל אַיִל הוּא יְסוֹד שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי. וְהַיְסוֹד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ מְסַמֵּל אֶת סְפִירַת הַיְסוֹד מְקוֹם הַיִּחוּד, לָכֵן שָׁם שָׁפְכוּ אֶת רֹב דַּם הַקָּרְבָּנוֹת, כִּדְבֵאַרְנוּ בַּמַּאֲמָר ‘חַשְׁמַל דָּם’. וּמָצִינוּ בְּרַשִּׁ”י שָׁם “וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו”, שֶׁהָיָה רָץ אֵצֶל אַבְרָהָם וְהַשָּׂטָן סוֹבְכוֹ וּמְעָרְבוֹ בָּאִילָנוֹת. וְרוֹאִים שֶׁהַשָּׂטָן נֶאֱחָז בְּמַעֲשֵׂה הַיִּחוּד. וְכֵן “אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ” בְּגִימַטְרִיָּא נָחָש שֶׁהוּא הַשָּׂטָן הַמְעַכֵּב אֶת מָשִׁיחַ.

וְכֵן מוּבָא בְּסֵפֶר ‘שִׂיחַ יִצְחָק’ מֵרַבִּי יִצְחָק אַיְזִיק חֶבֶר (דרוש לסיום הש”ס) הָאַיִל הָיָה מוּכָן מִו’ יְמֵי בְרֵאשִׁית, וְהוּא הָיָה הֲכָנָה לִנְתִינַת הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, וְנִכְרַת בְּרִית שֶׁלֹּא יִשָּׁכַּח מִפִּי זַרְעוֹ, וְשֶׁתּוֹרָה לֹא תְהֵא בְּטֵלָה מֵהֶם אַף בְּאֹרֶךְ זְמַן גָּלוּתָם וְגֹדֶל טִלְטוּלָם וְשִׁעְבּוּדָם שֶׁל כָּל כֹּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא יָזִיזוּ אוֹתָם מִמְּקוֹמָם, וְהוּא עַל יְדֵי הַכְנָעַת וְקֶשֶׁר הַסִּטְרָא אַחֲרָא לְשָׁרְשׁוֹ, שֶׁנַּעֲשָׂה עַל יְדֵי הָעֲקֵדָה וַאֲחִיזַת הָאַיִל בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו, וְהוּכַן עַל יְדֵי זֶה שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל עַל כָּרְחֲךָ נִגְאָלִים בְּסוֹף הַיָּמִים בַּזְּמַן שֶׁל בְּעִתָּהּ, בָּעֵת שֶׁיִּבַּשׁ קְצִירָהּ שֶׁל הָרִשְׁעָה, כִּי גְבוּל וְסוֹף נִתַּן לַסִּטְרָא אַחֲרָא לִשְׁלֹט עַל יִשְׂרָאֵל, אַף לֹא בִּזְכוּתָם, כִּי אִם מִצַּד שֹׁרֶשׁ אֲחִיזָתָם לְמַעְלָה, וְהַכֹּל עַל יְדֵי הַקְרָבַת הָאַיִל הַזֶּה בְּקַרְנָיו בִּזְמַן הָעֲקֵדָה, וְלָכֵן אָמְרוּ שֶׁאוֹתוֹ שׁוֹפָר שֶׁל הָאַיִל הוּכַן לֶעָתִיד, שֶׁנֶּאֱמַר “בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל”. וְכֵן יֵשׁ רֶמֶז עַל תְּקִיעַת שׁוֹפַר שֶׁל אַיִל שֶׁבָּא לְעוֹרֵר אֶת הַצִּפִּיָּה לִישׁוּעָה בַּפָּסוּק: (שה”ש ב, ז) “הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ”, וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ דָּוִד וַיְצְמַן שליט”א שֶׁתש”פ ר”ת תְּקִיעָה שְׁבָרִים תְּרוּעָה פֶּה. רֶמֶז שֶּׁשָּׁנָה זוֹ קְשׁוּרָה עִם תְּקִיעַת שׁוֹפַר שֶׁתּוֹקְעִים בַּפֶּה.

מָצִינוּ בַּזֹּהַר (פנחס רמט:) בְּשָׁעָה שֶׁמִּתְעַבֶּרֶת נִסְתֶּמֶת. כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעַ זְמַנָּהּ לֵילֵד בּוֹכָה וּמְרִימָה קוֹלוֹת, קוֹל אַחַר קוֹל עַד שִׁבְעִים קוֹלוֹת כְּחֶשְׁבּוֹן תֵּבוֹת שֶׁל מִזְמוֹר “יַעַנְךָ ה’ בְּיוֹם צָרָה”, שֶׁהִיא שִׁירָה שֶׁל הַמְעֻבֶּרֶת הַזֹּאת. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ לָהּ וּמָצוּי אֶצְלָהּ. וְאָז מוֹצִיא נָחָשׁ אֶחָד גָּדוֹל מִתּוֹךְ הָרֵי הַחֹשֶׁךְ, וּבָא בֵּין הֶהָרִים, פִּיו מְלַחֵךְ בְּעָפָר, מַגִּיעַ עַד אַיָּל זֶה, וּבָא וְנוֹשֵׁךְ לָהּ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם פַּעֲמַיִם. פַּעַם רִאשׁוֹנָה יוֹצֵא דָּם וְהִיא לוֹחֶכֶת. פַּעַם שְׁנִיָּה יוֹצֵא מַיִם וְשָׁתוּ כָּל אוֹתָן הַחַיּוֹת שֶׁבֶּהָרִים וְנִפְתַּחַת וְיוֹלֶדֶת. וְסִימָנְךָ “וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם”, וְכָתוּב “וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם”. בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָס עָלֶיהָ מַה כָּתוּב “קוֹל ה’ יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשּׂף יְעָרוֹת וְגוֹ'”. “קוֹל ה’ יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת” אֵלּוּ חֲבָלִים וְצִירִים לְעוֹרֵר אֵלּוּ הַשִּׁבְעִים קוֹלוֹת. מִיָּד “וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת”, לְהַעֲבִיר אוֹתוֹ נָחָשׁ וּלְהִתְגַּלּוֹת אוֹתָהּ חַיָּה בֵּינֵיהֶם לָלֶכֶת. “וּבְהֵיכָלוֹ”, מַהוּ וּבְהֵיכָלוֹ בְּהֵיכָלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל אֵלּוּ הַהֲמוֹנִים פּוֹתְחִים וְאוֹמְרִים כָּבוֹד. מַהוּ כָּבוֹד “בָּרוּךְ כְּבוֹד ה’ מִמְּקוֹמוֹ”. וְאִם תֹּאמַר שֶׁלְּשִׁבְעִים שָׁנָה תָּחִיל וְלִשְׁתֵּי שָׁנִים יוֹלֶדֶת, הֲרֵי כָּתוּב “בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה”. וְסוֹד הַדָּבָר “וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה”. וּמַהוּ “בְּטֶרֶם” אֶלָּא קֹדֶם שֶׁיִּשְׁלְמוּ שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם שָׁנִים יִתְגַּלּוּ שְׁנֵי מְשִׁיחִים בָּעוֹלָם. וְרוֹאִים שֶׁבִּזְמַן לֵידַת מָשִׁיחַ, נִמְשֶׁלֶת הַשְּׁכִינָה לְאַיָּלָה, וְהַזֹּהַר דּוֹרֵשׁ עָלֶיהָ אֶת הַפָּסוּק “קוֹל ה’ יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת”. וְזֶה מִתְחַבֵּר לְלֵדַת מָשִׁיחַ שֶׁה’ מַזְמִין נָחָשׁ שֶׁהוּא הַשָּׂטָן לְהַכִּישׁ אֶת הָאַיִל וּלְסַבֵּךְ אוֹתוֹ כִּבְיָכוֹל, אֲבָל לְמַעֲשֶׂה הוּא מוֹלִיד אֶת מָשִׁיחַ. וְנִרְאֶה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ רְאָיוֹת שֶׁהַזֹּהַר מָנָה מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְלֹא כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מוֹנִים, מִנְהַג יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה, וּמַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל פּוֹסְקִים לְמַטָּה, כָּךְ פּוֹסְקִים בַּשָּׁמַיִם. וּבִּפְרָט בְּעִנְיְנֵי קְבִיעַת הַזְּמַנִּים שֶׁה’ נָתַן לַחֲכָמִים אֶת הַסַּמְכוּת הַמְּלֵאָה בָּעִנְיָן. וְכֵן הָאֵרוּעִים שֶׁל תש”ט וְתשנ”א מַרְאִים שֶׁהַחֶשְׁבּוֹן נָכוֹן, וּבְשָׁנִים אֵלוּ הִתְחִילוּ שָׁעוֹת חֲדָשׁוֹת שֶׁל הָאֶלֶף. וּבֶאֱמֶת רָאִיתִי שֶׁמְּבִיאִים עַל הרה”צ ר’ דָּוִד בַּהֲרָ”ן זצ”ל, שֶׁאָמַר עַל הַשָּׁנִים תש”ח וְתשכ”ז שֶׁהֵם שָׁנִים מְסֻגָּלוֹת לַגְּאֻלָּה, עַל פִּי הַגְּרָ”א. וְכָל פַּעַם שֶׁהָיָה מַזְכִּיר אֶת הָעִנְיָן, הָיָה אוֹמֵר שֶׁתש”ח יִתָּכֵן שֶׁהִיא תש”ט, וְתשכ”ז יִתָּכֵן שֶׁהִיא תשכ”ח. כֵּיוָן שֶׁהָיָה לוֹ סָפֵק בְּעִנְיַן סֵדֶר הַשָּׁנִים.

וְזֶה לְשׁוֹן הַ’לֶּשֶׁם’ (‘הקדמות ושערים’ דף קו) שִׁעוּר הָעֲטָרָה עַל הַיְסוֹד הוּא יָדוּעַ לְכָל טוֹעֲמֵי טַעַם עֵץ הַחַיִּים, וַהֲרֵי הוּא גַּם כֵּן מֶשֶׁךְ זְמָן רָב, וְכָל אוֹתָהּ הַזְּמָן הוּא הַכֹּל הַקֵּץ דִּבְעִתָּהּ, וְזֶהוּ פַּשְׁטוּת הַכָּתוּב “אֲנִי ה’ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה”, הַכָּתוּב מַבְטִיחַ שֶׁלֹּא יֻמְשָׁךְ כָּל הַזְּמָן כֻּלּוֹ דִּבְעִתָּהּ, אֶלָּא שֶׁיָּחִישׁ עֵת הַפִּדְיוֹן, וַהֲרֵי יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵיהֶם “בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה”. וְזֶהוּ גַּם כֵּן מַה שֶּׁנֶּאֱמַר “כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר”, שֶׁלֹּא יְאַחֵר עַד סוֹף כָּל הַזְּמַן דִּבְעִתָּהּ כֻּלּוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה אֲחִישֶׁנָּה גַּם כֵּן. אֲבָל כָּל זֶה הוּא רַק כְּשֶׁיַּגִּיעַ הָעֲטָרָה לְשִׁפּוּלוֹ. וְכֵן מוּבָא בַּ’לֶּשֶׁם’ (‘הקדמות ושערים’ דף פח, פט) שֶׁהַתְּקוּפָה עַד שֶׁתַּגִּיעַ הָעֲטָרָה לַשִׁיפּוּל, הִיא תְּקוּפַת מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף, וּכְשֶׁתַּגִּיעַ הָעֲטָרָה לַשִׁיפּוּל תַּתְחִיל תְּקוּפַת מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד. וְכֵן מוּבָא בְּעַלּוֹן ‘כִּי לַה’ הַמְּלוּכָה’ שֶׁהָאוֹתִיּוֹת אַחֲרֵי לְשִׁיפּוּל הָעֲטָרָה בְּגִימַטְרִיָּא מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִיד שֶׁעֲתִידִים לְהִתְחַבֵּר אַחֲרֵי שִׁיפּוּל הָעֲטָרָה. וְכֵן הָעֲטָרָה לְשִׁפּוּלוֹ מְרַמֵּז עַל הָעֲטָרָה שֶׁתַּגִּיעַ לִיסוֹד הַנּוּקְבָא שֶׁנִּקְרָא שֵׁם שפ”ו.

שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ א. כָּלִיל שליט”א שֶׁהַפָּסוּק הַ5780 מִתְּחִלַּת הַתּוֹרָה לְפִי הַסְּפִירָה הָרְגִילָה הוּא: (דברים לב, כח) “כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה”. וְיֵשׁ כָּאן רֶמֶז עַל עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁאוֹבְדִים עֵצוֹת מִבְּחִינָה פּוֹלִיטִית וְעוֹד בְּחִינוֹת וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה לְהָבִין מָה ה’ רוֹצֶה מֵאִתָּנוּ. וְכֵן בְּחִירוֹת לַכְּנֶסֶת הַכ”ג וְהַכ”ד עוֹלֶה 1249 וְזֶה הַגִּימַטְרִיָּא שֶׁל הַפָּסוּק “כִּי גוֹי אֹבֵד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה”. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ א. י. שַׁלִּיטָ”א שֶׁהַבֵּן הָרְבִיעִי בַּהַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל, רוֹמֵז פַּעֲמַיִם עַל הַקּוֹרוֹנָה. שֶׁאֵינוֹ בְּגִימַטְרִיָּא קוֹרוֹנָה וְגַם לִשְׁאוֹל בְּגִימַטְרִיָּא קוֹרוֹנָה. וְהַפִּתְרוֹן נִמְצָא בְּתֵבַת יוֹדֵעַ, בְּגִימַטְרִיָּא שְׁמוֹת הוי”ה אדנ”י שֶׁמְּסַמְּלִים אֶת הַיִּחוּד הָעֶלְיוֹן שֶׁהוּא בְּסוֹד יְדִיעָה, כְּמוֹ “וַיֵּדַע אָדָם אֶת חַוָּה”. וְהוֹסִיף הרה”ג ר’ אֵלִיָּהוּ נַחְמָנִי שליט”א שֶׁוְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל בְּגִימַטְרִיָּא 830 שֶׁזֶּה הַזְּמַן שֶׁהָיוּ שְׁנֵי בָּתֵּי מִקְדָּשׁוֹת, וּבְאֹפֶן אַחֵר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל בְּגִימַטְרִיָּא ב’ פְּעָמִים בַּיִת. לְרַמֵּז שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁאוֹל אֶת הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי, וְלָכֵן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל ר”ת שְׁלִישִׁ”י שֶׁלֹּא מְבַקְּשִׁים מַסְפִּיק אֶת הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי. וְכֵן קוֹרוֹנָ”ה בְּמִלּוּי בְּגִימַטְרִיָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מֵהרה”ג ר’ אֵיתָן בּוּכְנִיק שליט”א שֶׁקּוֹרֹנָה בְּגִימַטְרִיָּא קִיוּוּי צִפּוּי חִכּוּי, הַיְנוּ שֶׁזֶּה בָּא לְעוֹרֵר אֶת הַצִּפִּיָּה לַגְּאֻלָּה וְכֵן קִוּוּי צִפּוּי חִכּוּי ר”ת צְחֹ”ק הַסּוֹד שֶׁל הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה מִשֹּׁרֶשׁ יִצְחָק אוֹתִיּוֹת קֵ”ץ חָ”י. וְכֵן שָׁמַעְתִּי שֶׁהָר”ת שֶׁל וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה עוֹלֶה קוֹרוֹנָה. וְכֵן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה בְּגִימַטְרִיָּא קֹרוֹנָה. וּלְמַעַן בְּגִימַטְרִיָּא קֵץ.

​

שבת 28. ספטמבר 2024

כ״ה. אלול ה׳תשפ״ד

הספירות=חסד, גבורה, תפארת, חכמה וכתר 
״הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וג¬בה מאד"אבות הן בחינות אברהם (כ-ך), יצחק (מ-ם) ויעקב (נ-ן), משה (פ-ף) ומשיח (צ-ץ)

חכמה, בינה, דעת - אמונה שהיא מעל השכל
סוד הדעת - סוד האמונה המידה שמחברת את העולם העליון עם העולם התחתון - הזכר עם הנקבה. אמונה לא רק להאמין בתורה וה׳ האמונה האמיתית היא שכאשר אתה נמצא בעולם התחתון שבספירות אתה מצליח לחבר את 2 העולמות התחתון עם העליון. ומאמין באמונה שלמה הוא זוכה להכיר את הבינה=אמא, אם כל חי. 
אם יש דעת ובינה מגיע החכמה.
סוד חכמה - כוח מה. אדם - 45 כוח אדם. וזכרת כי ה׳ הוא הנותן לך כוח לעשות את החיים. כח אלוקי שהופך אותי להיות מעל הטבע. 
סוד הנשמה. 
מי זוכה להיות בדרגה כזו - בדרגה של אלוקות 
זה הופך את אותו אדם לאיש אלוקי כמו משה רבנו ואי אפשר להבין אותו. 

אותיות מנצפ"ך = ספירות העליונות = בוצינא דקרדוניתא

כ"ך=כ-ך
הוא עניין ספירת הכתר: פעמיים כ' הם 40 והוא "פתחו של אולם גובהו 40 אמה" והוא רמז לתורה שפתח בה אנכי, וניתנה ל40 יום כחשבון "וקשרו להם שני כתרים". ובפרטיות יותר כ' כפופה היא כיווץ, ך' פשוטה – התפשטות. ויובן על פי משל משכל האדם: ככל שגדול יותר המאמץ וכיווץ השכל והאדם מגיע יותר לפשיטות השכל (כפופה), כך גדול כוחו לירד ולהתפשט בפרטים וסברות. ואלו הן שתי הבחינות שבכתר: עתיק הוא כ' כפופה, ואילו חכמה סתימאה הוא ך' פשוטה. דהיינו, כ-ך מרמזות על נקודת ההבדל שבין,               פנימיות לחיצוניות הכתר: עתיק הוא כח הכיווץ ולכן מובדל לגמרי מהנבראים, ולעומתו חכמה סתימאה הוא כח ההתפשטות ולכן היא השורש הראשון לנבראים

מ"ס=מ-ס
אות ס' היא עיגול, ורומזת למקיף שאין לו שום הגבלה ושום קשר לעולמות. אות ם' היא ריבוע, ורומזת למקיף שיש לו שייכות למקבלים. אך למרות שיש לו שייכות בכל זאת נקרא מקיף והם אינם משיגים אותו. והטעם, כי הסיבה שבפועל אינם משיגים אותו אינה מצידו (מצד שהוא בלתי מושג בעצם), אלא כי הם מוגבלים. במקיף זה (בריבוע) דוקא ארבעה קוים, כי הם.               ארבע אותיות השם, ומהם נעשים ארבעת השמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. שני העניינים הללו במקיף (מ"ם וסמ"ך - מקיף עצמי, ומקיף רק מצד המקבלים) הם שתי דרגות בחכמה סתימאה

נ"ן=נ-ן
אות נ' כפופה נפילה - מלכות, אות ן' פשוטה קימה – בינה, מרמז על העליה שתהיה למלכות לעתיד לבוא למדרגת הבינה. הכפילות נ-ן רומזת לחיבור זכר ונקבה, שהוא עניין היחוד, והוא    עניין הגאולה. יחוד נ-ן רומז לגאולה כי הוא עליית המלכות לשורשה בכתר: נ' כפופה היא ספירת המלכות, ן' פשוטה היא ספירת הכתר. לעתיד לבוא תתעלה מלכות בכתר, שזה"ע אשת חיל (ספירת המלכות) עטרת בעלה (זעיר אנפין).

פירוש מורכב לעטרת בעלה בקישור (עטרת בעלה בפתקים בנפרד)

צ"ץ=צ-ץ
אות צ' כפופה צדיקים – שעבודתם מגיעה עד שורש הנבראים, אות ץ'                              פשוטה בעלי תשובה - גילוי פנימיות עתיק

פ"ץ=פ-ץ
אות פ' היא פה - שהוא דיבור, והוא עניין ספירת המלכות. אות צ' הוא צדיק. צדיק היא ספירת היסוד, והיסוד הוא הממשיך את טיפת העצמות. דהיינו, פ' מורה על החיצוניות וצ' על העצמות - 
-----------------------------
הרמז למנצפ"ך בגוף האדם - שלושה אופנים!! >>>
1. חמש מוצאות הפה
ץ' - גרון (מקור אותיות אחהע).
ן' - חיך (מקור אותיות גיכק).
ך' - לשון (מקור אותיות דטלנת).
ם' - שיניים (מקור אותיות זשסרץ).
ף' - שפתיים (מקור אותיות בומף).
2. בכללות הגוף
ם' כנגד החוטם (כציור הנחיריים בלי הקו האמצעי המבדיל).
ן' כנגד הזרוע.
ף' כנגד הפה
ך' (במילוי) כנגד כף היד
ץ' כנגד האצבעות (וציור הץ' רומז ליציאת האצבעות מכף היד).
3. כנגד חמישה דברים שם ערוה באישה
שער, קול, שוק, כף היד, כף הרגל!.....
פירוש רק את אותיות ם' ו-ן' לכף הרגל והיד, ולגבי כפ"ץ
שייכות לשלושת האיסורים העיקריים

ל
בוצינא דקרדוניתא - ביטוי מספר הזוהר = קו המידה... תפקידו למדוד ולצמצם את האור אין סוף וע"י אין סוף, לאור לרדת ולהתלבש בעולמות!

בוצינא - פירושה=נר !
קורדוניתא - יש 3 פרושים שהם!:
1. "חיטי קרדנייתא" = חיטים=קשים וחזקים=פירוש אין סופי, נר חזק!!!
2. "קדרות ושחרות" = חושך=פירוש אין סופי, נר של חושך
3. ""מקדרים בהרים" = מדידה
ז
הוא "קו המידה" ללא הסבר!, איך מתקשר לפירוש הפשוט של המילים.

המשך ל"בוצינט דקרדוניתא" ספר הזוהר כתוב: "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה בוצינא דקרדוניתא" [= בתחילת (לפני) רצונו של המלך, חקק חקיקה באור העליון, (ועשהו) קו המידה].

כלומר, כשהקב"ה ברא את העולם, על ידי השפעת האור שלו להחיות את העולמות העליונים והתחתונים, הוצרך (כביכול) לצמצם את אורו הגדול המכונה אור אין סוף, על מנת שיוכל להתצמצם ולרדת להיות דרגה פחותה, ולאחר מכן להתצמצם ולרדת עוד להיות דרגה עוד יותר פחותה, וכן הלאה כל סדר השתלשלות עד   שאחרי ירידות וצמצומים רבים נברא העולם הזה הגשמי.

הכח הזה המצמצם את האור נקרא "בוצינא דקרדוניתא", שכנ"ל פירושו המילולי (העיקרי) הוא נר החושך. היינו שמטרתו לקבוע היכן מסתיים האור ומתחיל החושך.

קו המידה מודד ומגביל את התפשטות אור אין סוף כדי שיוכלו להיות נאצלות ממנו עשר ספירות מוגבלות. כלומר, מכיוון ש"אור-אין-סוף" כשמו כן הוא "אין-סוף", הרי                                              גם האור הנמשך ממנו הוא אין סוף, בלי גבול ותכלית כלל. ולכן אי אפשר שיאצלו ממנו עשר ספירות מחולקות ושונות זו מזו אלא אם כן "משהו" יגביל את התפשטותו. כי בלא קו המדה אזי כשהייתה נאצלת מדת החכמה הייתה נמשכת בבחינת אין סוף ממש, ולא היה אפשרי שיאצל מידה אחרת למטה ממנה כי לא הייתה פוסקת כלל, ועל דרך זה הוא בכל המידות.

קו המידה מודד ונותן גבול לא רק לספירות, אלא לכל סדר ההשתלשלות הן בכלל והן בפרט – החל מכללות הרצון (במה יהיה התלבשות והמשכת הרצון ובמה לא), ועד לפרטים ולפרטי פרטים של התלבשות האורות בכלים - איך וכמה יהיה האור, וכמה יהיה הכלי שיתלבש בו האור. וכן שייך עניין זה לבירורים כמה אורות החוזרים מהבירורים יתעלו למעלה בשרשם במוחא סתימאה וכמה יצא לחוץ בבחינת שערות

מוחא סתימאה - לשון הזהר = ג' רישין דאריך אנפין ובר"ת: ג"ר דא"א
בחינה גבוהה באלוקות = ספירת החכמה, בעולם האצילות =  חכמה עילאה "חכים ולא בחכמה ידיעא" ז"א שאין ספירת החכמה של עולם האצילות באה בבחינת גילוי לנבראים!! אבל!!! חכמה עילאה נחשבת כעשיה גשמית לפני הקב"ה = "כולם בחכמה - עשית" ז"א ש"חכמה עילאה" יש שורש שממנו נמשכה בכתר של עולם האצילות - ובחינת זו נקראת בשם "מוחא סתימאה"="מוח" אבל שאינה באה כלל לידי גילוי ולכן נקראת בשם "סתימאה" וזאת התוצאה של  ספירת החכמה של אריך אנפין!!

בספרי הקבלה מבואר כי "מוחא סתימאה" מלביש את גבורה דעתיק ומשם נמשך השערות בבחינת י"ג תיקוני דיקנא על ידי הקרומא דאוירא. מוחא סתימאה הוא אחד משבעה תיקוני גלגלתא - חלקים בגולגולת כביכול - של פרצוף אריך אנפין. בתוך שבעה תיקונים (לבושים) אלו מתלבשים שבע הבחינות התחתונות של פרצוף עתיק יומין - ז"ת דעתיק. מו"ס, שהוא התיקון השני בגולגלתא דאריך, מלביש לפיכך את הגבורה דעתיק - הבחינה השניה בין הבחינות התחתונות

ה' גבורות הם חמש בחינות יסודיות להם מתחלקת מידת הגבורה. בחסידות נזכרו ה' גבורות של אמא עילאה שהם נמשכים לנוקבא, והם שורש ההתחלקות של הנבראים

שרש ה' גבורות הוא הוא מבחינת ה' גבורות של עתיק יומין, ומלובש הוא בה' גבורות של חכמה סתימאה של אריך אנפין, שהוא בבחינת מקור לבוצינא דקרדוניתא שהוא בבחינת קו המידה.

התחלקות הנבראים הוא מחיצוניות של מלכות דאצילות. והוא כמשל של הדיבור באדם, כי הקול הוא פשוט ונצטמצם ומתחלק בכ"ב אותיות על ידי ה' מוצאות הדיבור (אחה"ג בגרון וכו'). וענין ה' מוצאות אלו הוא ה' גבורות המחלקים. וה' גבורות אלו של מלכות דאצילות נמשכים מה' הגבורות של אמא עילאה, שהיא בבחינת מחשבה, שבה שורש ההתחלקות היוצא לפועל בדיבור.

ה' חסדים הם חמש חלקים יסודיים להם מתחלקת מידת החסד
בחסידות הכוונה היא לה' חסדים הנמשכים מאמא עילאה, ומגדילים את זעיר אנפין.
ספירת החסד נקראת בשם 'דרועא ימינא' וכמו שהיד מתחלקת לחמש אצבעות, כך מידת החסד מתחלקת לה' חסדים. חסדים אלו הם חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד, נצח שבחסד והוד שבחסד.
ה' חסדים הם בבחינת אור אמא. שרשם של ה' חסדים הוא מה' גבורות דאבא כי בחינת ה' גבורות של אבא נעשים ה' חסדים של אמא. וזהו "פלג אלקים מלא מים", שעל ידי פלג של שם אלהי"ם שהם ה' גבורות של אבא עילאה נעשים "מלא מים" שהוא בחינת ה' חסדים של אמא עילאה
ה' חסדים אלו נמשכים לזעיר אנפין, במקביל לה' גבורות הנמשכים ובונים את נוקבא. ענין ה' חסדים אלו הוא שהם המגדילים את זעיר אנפין. שזעיר אנפין הוא רק בבחינת תשע ספירות, ותשע ספירות אלו כלולות כל אחת מן תשע הספירות. וספירות אלו הם בבחינת ראש תוך סוף והם רמ"ג כלים, וה' חסדים המגדילים הם העושים אותם לרמ"ח, שהוא בחינת רמ"ח איברין דמלכא שהוא בנינו של זעיר אנפין.
כל התורה והמצוות הם בבחינת חסד וגבורה, שרמ"ח מצוות עשה הם בחינת ה' חסדים כללים, ושס"ה מצוות לא תעשה הם בבחינת ה' גבורות. וזהו שאנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמעום. והענין הוא שרמ"ח מצוות עשה נמשכות מרמ"ח איברין דמלכא של זעיר אנפין, והם בכללות הם ה' חסדים המגדילים אותם.

'צדק' הוא בבחינת דין, וכאשר נמשך לו ה' חסדים, נקרא הוא בבחינת 'צדקה'.

ה' גבורות וה' חסדים ורמ"ח מצוות עשה לעיל אחרונים ועליונים

לשון הקודש הינה השפה של הקדוש ברוך הוא, ובאמצעותה ברא את העולם והמשיך לנבראים את החיות האלוקית.

מאז בריאת העולם, דיברה האנושות כולה בלשון הקודש, עד מאורעות מגדל בבל שבעקבותיהם בלל ה' את שפת כל הארץ.השפה מורכבת מ אותיות התורה שהן מן השמים, והן הנקראים לשון הקודש משום שנמשכים מבחינת קודש העליון. לעומת זה, ישנן השפות המכונות 'שפות הסכמיות' המורכבות מאותיות לעז שבני אדם יצרוה, והיא לשון חולין - לשון לעז.

הרבי הריי"צ יצא נחרצות נגד השימוש בלשון הקודש כשפת חולין, ודימה זאת ללימוד התורה לשם חכמה ללא אלקות[דרוש מקור]. אדמו"ר הריי"צ כותב גם בשם אדמו"ר הרש"ב, שבאחד ממכתביו הקדושים אודות הדיבור בלשון הקודש, המוכיח על פי יסודות מהתורה בנגלה ובנסתר, כי הדיבור בשפת הקודש בעניני חול אסור הוא, ובהמשך דבריו יגיד, התבוננו כי בלשון שאמר הקב"ה אנכי ה"א, ידברו בו בני אדם כל דבר הנמאס והנאסר.

מאידך פעם דיבר הרבי אודות ענין מסויים בנוגע לצה"ל וציטט מה שאמרו שהיה חסר לחיילים מורל. והפטיר על זה הרבי שאינו מבין למה משתמשים במילה לועזית במקום להשתמש בביטוי בלשון הקודש "מצב רוח"

מאמר חסידות הינו דברי תורה - דא"ח (דברי אלוקים חיים) - שנאמר או נכתב על ידי האדמו"ר. מקובל מפי החסיד רבי הלל מפאריטש שכאשר רבי אומר מאמר חסידות, שכינה מדברת מתוך גרונו. לפני שהרבי מתחיל באמירת מאמר, מנגנים החסידים ניגון מיוחד הנקרא ניגון הכנה. בשעת המאמר עומדים החסידים על מקומם

גלגלתא = הוא בחינה גבוהה באלקות = גבוה עוד יותר ממוחא סתימאה שהוא בבחינת הגולגולת המקיפה את המוחין!!! ענין גלגלתא הוא כתר דכתר שהוא כתר של פרצוף אריך אנפין

גלגלתא ומוחא סתימאה
גלגלתא הוא בחינת כתר של אריך אנפין, ומוחא סתימאה הוא ספירת החכמה של אריך אנפין. ושני בחינות אלו שורשם הוא בפרצוף עתיק יומין, בפנימיות של כתר עליון. ומבואר כי גלגלתא שורשה בחסד דעתיק, ומוחא סתימאה שורשו בגבורה דעתיק. שההארה הבאה למוחא סתימאה היא בבחינת גבורה וצמצום של קו המידה, ולכן נמשך מגבורה דעתיק, מה שאין כן בגלגלתא, ששם נמשך למעלה מקו המידה, מחסד דעתיק.
גם בגולגלתא יש ענין של מוח סתום ונעלם מאוד בבחינת כתר שבכתר

עתיק יומין = הינו הפרצוף של פנימיות כתר עליון

שהוא ספירת הכתר של עולם האצילות. שפנימיות כתר עליון כלולה מעשר ספירות ובהתכללותם יחד נקראים בשם עתיק יומין.

עתיק יומין הוא שנעתק ונבדל מבחינת יומין ומבחינת ימות עולם. שאריך אנפין הוא בבחינת סובב לעולמות אבי"ע, ועתיק יומין הוא גבוה יותר ואפילו אינו בבחינת סובב.

אבי"ע = עולמות, א-צילות ב-ריאה י-צירה ע-שיה
הם ארבעת העולמות השייכים לעולם התיקון, שנוצר לאחר שבירת הכלים בעולם התוהו. ארבעת עולמות אלו כוללים, החל מחכמה עילאה שהיא הדרגא הראשונה של עולם האצילות, בו שורה אור אין סוף, ועד עולם העשיה הגשמי שהוא העולם הזה בו אנו חיים

שמות ארבעת העולמות:
1.  "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" = עולם האצילות מרמז בכתוב ש"כל הנקרא בשמי ולכבודי" שכן הוא מאוחד עם אור אין סוף, ונקרא בשמו של הקב"ה.

שלושת עולמות בי"ע (בריאה יצירה עשיה) מרומזים בהמשך הכתוב: "בראתיו" מרמז על עולם הבריאה שהוא בבחינת בריאה יש מאין מן עולם האצילות, "יצרתיו" מרמז על עולם היצירה שהוא בבחינת יצירה יש מיש מן עולם הבריאה, "אף עשיתיו" מרמז על עולם העשיה שהוא המצומצם והמוגשם מבין העולמות, ובבחינת עשיה גשמית.
מובן כי שמות ארבעת העולמות קשור למעלתו ומדרגתו של העולמות. שעולם האצילות הוא מלשון "אצלו" וסמוך לו, שעולם זה הוא בבחינת ביטול גמור להקב"ה, עד שאור אין סוף מתאחד בעולם זה באיחוד גמור. עוד מבואר כי לשון אצילות הוא לשון הפרשה והאצלה, כלשון "והאצלתי מן הרוח", שענינו הוא שהפריש הקב"ה מן אור אין סוף והוריד והמשיך הארה זו להתלבש בעולם האצילות.

עולם הבריאה, המרומז באמור "בראתיו" הוא בבחינת בריאת יש מאין. עולם ענין "בריאה" בלשון הקודש מורה על יצירת של דבר חדש מן האין, וזה הוא ענינו של עולם הבריאה, שהוא בבחינת יש לעומת עולם האצילות. שעולם האצילות הוא בבחינת ביטול גמור, ואף כי הוא נקרא בשם עולם, אין בו בחינת ישות, ולעומתו עולם הבריאה.

"יצרתיו" מרמז על עולם היצירה שנוצר יש מיש מן עולם הבריאה. שענין יצירה בלשון הקודש הוא כלשון של "כחומר ביד היוצר", שהיוצר לוקח חומר ועושה ממנו כלי, וכך הוא עולם היצירה, שנוצר בבחינת של יש מיש מן עולם הבריאה. שאף כי עולם היצירה הוא נמוך יותר מן עולם הבריאה, הרי שיש לו יחס אליו, ואין הוא בבחינת בריאה יש מאין.

"אף עשיתיו" מרמז על עולם העשיה שהוא המצומצם והמוגשם מבין העולם, ובבחינת עשיה גשמית

בכללות נחלק עולם האצילות מן שלושת עולמות בי"ע, שעולם האצילות הוא בבחינת אין, לעומת שלושת עולמות בי"ע שהם בבחינת יש. עולם האצילות הוא בבחינת איחוד גמור עם אור אין סוף, עד שנאמר על האור האלוקי בו כי "איהו וחיוהי וגרמוהי חד", שהאור האלוקי מאיר בגלוי גם באורות וגם בכלים של עולם האצילות, ומשום כך הוא בבחינת אין. ולעומת זאת, שלושת עולמות בי"ע הם בבחינת עולמות נפרדים, "טורי דפירודא", שהם בבחינת ישות. כך בכללות שלוש עולמות אלו הם בבחינת לבושים, שהם כנגד שלושת לבושי הנפש: מחשבה דיבור ומעשה. שענין הלבושים הוא דבר הנפרד מן האדם, ואינו בבחינת הכוחות הפנימיים שלו, וכך הם עולמות בי"ע עולמות הנפרדים כביכול מהקב"ה ובבחינת ישות.

חלוקה מהותית זו בין עולם האצילת לעולמות בי"ע (בריאה,יצירה,עשיה) היא על ידי בחינת הפרסא. שפרסא הוא ענין של מסך המסתיר על האור האלוקי שבעולם האצילות להאיר לעולמות בי"ע. והאור המצטמצם בבחינת הפרסא להאיר בעולמות בי"ע הוא בבחינת אור של תולדה, ואינו בערך לעולם האצילות. ואף כי יש פרסות נוספים המתסירים על האור בין עולם הבריאה לעולם היצירה ובין עולם היצירה לעולם העשיה, הרי שפרסא זו שבין עולם האצילות לעולמות בי"ע יוצרת את ההבחנה היסודית בין עולמות אלו.

עולם האצילות הוא העולם הממוצע בין אור אין סוף לבין העולמות הנפרדים, עולמות בי"ע. בעולם האצילות שורה אור אין סוף, על ידי אבא עילאה, שהוא ספירת החכמה של עולם האצילות. משום כך, עולם האצילות הוא בביטול מוחלט לאור אין סוף בניגוד לעולמות בי"ע שהם עולמות ברואים, שנפרדים כביכול מהקב"ה.מלכות דאצילות שהיא הספירה האחרונה בעולם האצילות יורדת להחיות את עולמות בי"ע.

עולם הבריאה הוא הראשון מבין עולמות בי"ע, הנחשבים כעולמות הנפרדים, "טורי דפירודא", ולכן נקרא הוא בשם "בריאה". עולם הבריאה נקרא גם בשם עולם הכסא ("כורסיא" בלשון הזוהר), שכן עולם זה הוא עולם המרכבה למלכות דאצילות היורדת להחיות את עולמות בי"ע. בעולם זה "מקננת" ומאירה ספירת הבינה של עולם האצילות. עולם זה הוא התחלת העולמות הנפרדים, אך מכיוון שעולם זה מרגיש את מקורו, הוא רובו טוב ומיעוטו רע. עולם הבריאה הוא מדור של נשמות הצדיקים בגן עדן העליון ושל השרפים.

עולם היצירה הוא העולם השני מבין העולמות בי"ע. הוא חציו טוב וחציו רע. מלכות דאצילות מתלבשת בעולם היצירה במט"ט, הנקרא "שרו של עולם". בעולם היצירה "מקננות" ומאירות המדות של עולם האצילות. משום כך עולם זה הוא המדור של המלאכים, ושל חיות הקודש.

עולם העשיה הוא האחרון מבין עולמות בי"ע, והוא העולם הנמוך והמצומצם ביותר מבין העולמות. עולם העשייה הוא בכללות מיעוטו טוב ורובו רע. בו "מקננת" ומאירה ספירת המלכות של עולם האצילות.

עולם העשיה נחלק בכללות לשני חלקים: הראשון, עולם העשיה הרוחני הכולל את עשר הספירות של עולם העשיה, המלאכים והנשמות של עולם זה. השני, עולם העשיה הגשמי הוא עולם הזה הגשמי שבו גופות האדם והארץ הזו הגשמית

ארבעת עולמות אבי"ע משתלשלים זה מזה באופן שמן הדרגה התחתונה שבעולם העליון, נעשה הבחינה הראשונה בעולם הנמוך יותר. וכך מבואר כי ממלכות דמלכות של עולם העליון נעשית עתיק יומין לעולם שלמטה ממנו. וכך מלכות דמלכות של עולם האצילות נעשית עתיק יומין לעולם הבריאה, מלכות דמלכות דבריאה נעשית עתיק יומין לעולם היצירה וכו'.

מלבד השתלשלות פרטיות העולמות באופן זה, ישנה המשכה כללית של ספירות עולם האצילות לארבעת העולמות. באופן זה ספירת החכמה של עולם האצילות נמשכת לכללות עולם האצילות ("אבא עילאה מקנן באצילות"), ספירת הבינה של עולם האצילות נמשכת לעולם הבריאה ("אימא עילאה מקננא בכורסיא"). המידות של עולם האצילות נמשכות לעולם היצירה ("שית ספירן מקננן ביצירה"), וספירת המלכות של עולם האצילות נמשכת לעולם העשיה ("אופן בעשיה").

בירור העולמות

עולמות בי"ע הם עולמות פרודים, שנפלו בשבירת הכלים בעולם התוהו. עבודתו של האדם היא להעלות את הניצוצות שנפלו לעולמות בי"ע, ולבררם שיעלו לעולם האצילות שהוא עולם התיקון. וענין זה נעשה על ידי עבודת האדם בעולם הזה, שעל ידי קיום התורה והמצוות, מתבררים הניצוצות של עולם הזה.

עיקר התיקונים של העולמות נעשית על ידי מלכות דאצילות הנקראת בשם שכינה, היורדת לעולמות בי"ע להחיותם. ומבואר כי התורה והמצוות שאדם עושה בעולם הזה מתקנים את העולמות ונכללים במלכות דאצילות בבחינת תיקון שם ב"ן, וזהו התיקון הראשון הנעשה במשך ימות החול. ובשבת מתעלה מלכות דאצילות למקורה בעולם האצילות, ומתתקנת על ידי זעיר אנפין בבחינת תיקון שם מ"ה.

הסבר חילוקי המדרגות על החסידות
בחסידות ניתנו הסברים רבים לחילוקי המדרגות בין עולמות אבי"ע.

ארבעת עולמות אבי"ע נרמזים בארבעת אותיות שם הוי"ה. שם הוי"ה פירושו שמהוה את הכל, ומכיון שבשם הוי"ה יש ארבע אותיות, המורות על ארבע מדריגות בשם הוי"ה, לכן גם השתלשלות העולמות משם זה - מתחלק לארבע מדריגות אבי"ע.

וכן נרמזים הם בארבעת בחינות דומם צומח חי מדבר. עולם העשיה שלנו נקרא בשם דומם, שגם החיות הרוחנית של עולם העשיה נקרא בשם גשמיות מאחר שהוא כח להחיות את הגשמיות, וכמאמר חז"ל: "אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה", ולכן גם הכח רוחני של עולם העשיה בכללו נקרא בשם דומם.

עולם היצירה נקרא בשם צומח שהוא  אינו!!!! בחינת כח להחיות גשמיות הנבראים. עולם הבריאה נקרא בשם חי שהוא ענין נשמות יושבין ונהנין מזיו השכינה. ועולם האצילות נקרא בשם מדבר כמו שנאמר: "ועל הכסא דמות כמראה אדם כו" שמעל עולם הכיסא (עולם הבריאה) נמצא האדם - מין המדבר.

על דרך הכללות עולם האצילות הוא עלמא דאתכסיא ועולמות בי"ע הם עלמא דאתגליא. אך בפרטיות יותר יש הפרש בין עולם הבריאה ועולם היצירה, שאף עולם הבריאה שהוא כנגד מחשבה, היא בכלל עלמא דאתכסיא, ועולמות יצירה שכנגד הדיבור, ועשיה שכנגד המעשה, הם בכלל עלמא דאתגליא.

כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו - ישעיהו מג, ז המרמז על החלוקה לארבע עולמות - אבי"ע.

כל הנקרא בשמי" מוסב על עולם האצילות, שם שורה אור אין סוף ממש, ולכן עולם זה נקרא בשמו של הקדוש ברוך הוא ממש.

"ולכבודי" מוסב על מלכות דאצילות, שספירת המלכות נקראת בשם "כבוד", וספירה זו נמשכת בשלושת העולמות בי"ע, "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".

"בראתיו" מוסב על עולם הבריאה. בריאה היא יצירה מיש ואין, וכך גם עולם הבריאה הוא נוצר יש מאין מעולם האצילות, והוא התחלת היש.

"יצרתיו" מוסב על עולם היצירה. יצירה היא יצירה של יש מיש.

"אף עשיתיו" מוסב על עולם העשיה. לשון "אף" מעידה על הבדלה, שעולם זה נבדל ומרוחק מעולם בריאה ויצירה.

עתיק יומין

בחזון דניאל נאמר (ז, ט): "חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק". [בתרגום ללשון הקודש: רוֹאֶה הָיִיתִי עַד אֲשֶׁר כִּסְאוֹת הֻנְּחוּ, וְעַתִּיק יָמִים יָשַׁב, לְבוּשׁוֹ כְּשֶׁלֶג לָבָן וּשְׂעַר רֹאשׁוֹ כְּצֶמֶר נָקִי, כִּסְאוֹ שְׁבִיבִים שֶׁל אֵשׁ, גַּלְגַּלָּיו אֵשׁ דּוֹלֶקֶת]

"ועתיק יומין יתב" מכוון על הקב"ה, ועליו נאמר כי "לבושה כתלג חור ושער ראשה כעמר נקא". בקבלה ובחסידות מבואר כי בחינת "עתיק יומין" היא בחינה גבוהה באלוקות, הגבוהה מן הפרצופים של עולם האצילות, ואף מן פרצוף אריך אנפין.

כי ענין "לבושיה כתלג חיור ושער ראשה כעמר נקא" קשור בענין המצוות והתורה. שענין "לבושיה כתלג חיור" הוא לבוש מלכות שבו נתלבש הקב"ה, שעשה לבוש והסתר להתלבש בבחינת מלוכה, וזהו ענין המצוות, שהם מצוות המלך שיהיה ביטול היש לאין. וענין "שער רישיה כעמר נקא" הוא ענין פרטי ההלכות של התורה, שהמשכת המצוות לעולם הזה הוא בפרטים ודקדוקים רבים, וזהו כמשל השערות.

עוד מבואר כי "לבושיה כתלג חיור" מכוון על פרצוף אריך אנפין המלביש לפרצוף עתיק יומין. ו"שער רישיה כעמר נקא" מכוון על אריך אנפין, שזהו שער רישיה של אריך אנפין. וזהו כפי שמבואר כי שורש המצוות הוא בגלגלתא של אריך אנפין.

פנימיות וחיצוניות עתיק יומין

פרצוף עתיק יומין נחלק לבחינת פנימיות וחיצוניות. שפנימיות פרצוף עתיק יומין, שהוא שלוש ראשונות שלו, הוא בבחינת מלכות דאין סוף, ואינו בא לידי גילוי אפילו בפרצוף אריך אנפין. וזהו ענין רישא דלא אתיידע, שאפילו אריך אנפין לא ידע לה. וחיצוניות פרצוף עתיק יומין הוא שבע תחתונות שבו, והם באים לידי גילוי בהתלבשות באריך אנפין. וכיוון שמבואר שעתיק יומין הוא בחינה אחרונה שבמאציל, ואריך אנפין הוא בחינה הראשונה בנאצלים, מובן כי שבע תחתונות של עתיק יומין המתלבשים בפרצוף אריך אנפין הוא ההארה מאור אין סוף הנמשך ומתלבש בשורש הנאצלים.

מבואר כי ענין מצוות עשה הוא משבע תחתונות של עתיק יומין, ולכן ביכולת להמשיך בתוך העולמות, ומצוות לא תעשה הוא משלוש ראשונות של עתיק יומין, ולכן אין ביכולת להמשיך בעולמות, אלא רק שלא למנוע ההארה. והתגלות של שלוש ראשונות של עתיק יומין יהיה רק לעתיד לבא.

דעת דעתיק

דעת דעתיק הוא ספירת הדעת של פרצוף עתיק יומין. מבואר כי ענין דעת דעתיק הוא מקור התורה והוא המשכה מפנימיות הכתר. מבואר כי שורש התורה הוא בבחינת הדעת הכולל חסד וגבורה. שענין של רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה הוא חסד וגבורה. וכן תורה שבכתב ותורה שבעל פה הוא בבחינת חסד וגבורה, שתורה שבעל פה הוא בבחינת לא תעשה, שרובה סייגים וגדרות. ומבואר כי הדעת שהוא מקור לתורה הוא דעת דעתיק.

כתר עליון!!!!!!!

כתר עליון הינו ספירת הכתר של עולם האצילות.
כתר עליון הוא גבוה יותר מן עשר ספירות של עולם האצילות. עשר הספירות של עולם האצילות, אם כי הם בבחינת ביטול לאור אין סוף, עד שנאמר כי "איהו וחיוהי וגרמוהי חד", הרי שהם בבחינת אותיות הכתב, מה שאין כן בכתר עליון שהוא בבחינת אותיות החקיקה.

על אף מעלתו הגדולה של כתר עליון נאמר בתיקונים כי "כתר עליון אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא קדם עילת העילות".

כתר עליון מתחלק בכללות לשני חלקים: עתיק יומין ואריך אנפין. שהפרצוף של פנימיות כתר עליון נקרא בשם עתיק יומין, והפרצוף של חיצוניות כתר עליון נקרא בשם אריך אנפין. מבואר כי כתר עליון הוא בבחינת ממוצע בין המאציל לנאצל, ועתיק יומין הוא בחינה אחרונה שבמאציל, ואריך אנפין הוא בחינה ראשונה שבנאצל.

אריך אנפין

אריך אנפין הינו הפרצוף של חיצוניות ספירת הכתר של עולם האצילות. כתר עליון הוא ספירת הכתר של עולם האצילות, פנימיותו היא פרצוף עתיק יומין, וחיצוניותו היא אריך אנפין.

הכתר עליון הוא בכלל עולמות אין סוף, והוא בחינת אותיות החקיקה שגבוהים מעשרת הספירות של עולם האצילות, שהן בחינת אותיות הכתב.

ובפרטיות מבואר כי כתר עליון הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים, ועתיק יומין, היא דרגה האחרונה שבמאציל, ואריך אנפין היא הדרגה הראשונה שבנאצלים.

אריך אנפין ממשיך לפרצופים של עולם האצילות. אבא ואמא יונקים מן המזלות, ומלבישים לזרועות של אריך אנפין.

ענינו של אריך אנפין בנפש הוא ענין הרצון.

ספירת החסד נקראת בשם 'דרועא ימינא'

ספירת החסד היא הספירה הראשונה מבין ששת המידות, והרביעית מבין כלל עשר הספירות.

ענינו הפנימי של ספירת החסד הוא האהבה, שענינו הוא עצם הרצון להשפיע. ספירת החסד היא "יומא דאזיל עם כולהו ימים" שהיא היסוד לשאר המידות, ומשתתפת היא איתם, שבכל המידות נכלל מידת החסד.

ספירת החסד ענינה הוא אהבה וענפיה, והרצון להשפיע אל הזולת טוב וחסד. ענין של השפעה זו הוא לא להשפיע לפי כליו של המקבל, אלא עצם ההשפעה לעצמה. 

ספירת החסד במערכת הספירות

ספירת החסד היא הספירה הראשונה מבין המידות - ששת הספירות חג"ת, נה"י.

על ספירת החסד נאמר כי היא "יומא דאזיל עם כולהו יומין" (=יום ש"הולך" עם כל הימים). כלומר, שספירת החסד משתתפת וממשיכה יחד עם כל שאר המידות, שכן ענין המידות בכללות הוא היחס אל החוץ, וספירת החסד - שהיא הרצון להשפיע - היא היסוד והבסיס לכל שאר המידות.

היא נחשבת כהמשך של חכמה בקו הימין. והענין הוא כי כמו שחסד הוא בבחינת מים שיורד מן הגבוה אל הנמוך, וכך חסד ענינו הוא השפעה מגבוה לנמוך. וכן האהבה שנמשכת מצד החסד היא אהבה כמים, לעומת אהבה שנמשכת מצד הגבורה שהיא אהבה כאש.

בפתח אליהו נקרית ספירת החסד בשם "דרועא ימינא" (יד ימין), שענינו הוא השפעה. ספירת החסד קשורה ליד הימין שכן היא בבחינת השפעה בהרחבה הבאה מצד הימין. ספירת החסד נקרית בשם "דרועא ימינא", לעומת ספירת הגבורה הנקראת בשם "דרועא שמאלא", ושניהם הם בבחינת ידים המתפרדים מן ה"גופא" שהוא ספירת התפארת.

אהבה וחסד נקראים בשם זכר כמו שנאמר "זכר חסדו", לעומת מידת הגבורה שקרויה בשם אישה, "אשה יראת ה' "

אלא הפי' מדה"ד הוא בחינת גבורה לשון תגבורת שכח החיות מאור אין סוף בא בהתגברות יותר מבחינת החסד שהוא נמשך למטה מטה אבל הוא בא בבחינת קרירות. מה שאין כן בחינת גבורה שבא החיות מאור אין סוף בהתגברות רב למאוד. ע"כ ממילא כשבא בדרך השתלשלות למטה נעשה בחינת דין מי שאינו ראוי לקבל ההשפעה אינו יכול לקבל מפני שהחיות נמשך בהתגברות רב. מה שאין כן בחינת חסד שבא החיות בקרירות יוכל למשוך ולהתפשט למטה מטה אבל בחינת גבורה הוא החיות בהתגברות

שם א"ל הוא במידת החסד

אברהם אבינו ענינו היה מידת החסד, וכפי שכתוב במדרש שכל זמן שאברהם היה בעולם, לא צריכה הייתה ספירת החסד לשמש

אודם
אבן הנקראת אודם - מאבני החושן, מקבלת מבחינת ספירת החסד ולכן היה חקוק עליה ראובן, כי ראובן הוא בחינת החסד.

ולפעמים נקראת אודם מלשון אדמומיות - אש - אהבה עזה כרשפי אש שזהו בחינת ראובן.
דף יומי - זוהר ותלמוד

הבנים - נמשכים מהבינה
החיים - נמשכים מהחוכמה
והחוכמה תחייה בעליה
המזונות והעושר נמשכים מספירת הכתר 
לכן כתוב אי״ן מזל לישראל! 
א- הכתר אכי״י 
י- חוכמה 
נ - בינה
יש בכוח התורה והמצוות שישראל עושים לשנות את כל המזל כי ישראל מעל המזל! 
אואיל משה באר את התורה הזאת !
מה זה לאמ״ר
אין מזל רע לישראל
ישראל תמיד מזל טוב!

פרשת בא
בא לפרעה
בא - 3
בוא אל פרעה
מכה ראשונה - ארבה 
מכת בכורות - ט״ו בניסן - 
מכת חושך - ט״ו אדר - פורים חושך ולעם ישראל היה אור ״ליהודים היתה אורה ושמחה״
מכת ארבה - ט״ו בשבט 
לכן אוכלים פירות יבשים כי במת הארבה לא נשאר פרי אחד במצרים
השכינה יוצאת בגלותה בשמחה גדולה 
עם ישראל יוצא ממצרים בזכות זה
ה׳ נתן 10 מכות במצרים
קודם את 7 התחתונות של הקליפות
ואחר כך את ה3 הראשונות נתן בהם מכות ואז עם ישראל יצא ממצרים
בסוף הפרשה של בא יש מצווה של תפילין ״ונתן לאות על ידך והיו לטופפות בין ענייך״ ולכן עושים 7 כריחות שנגד ה7 הספירות (היד והלב זה כל השורש של כל ה7 האלה [חסד, גבורה, תפארת, נצח , הוד, יסוד, מלכות] בלב בתפארת 
בראש זה לשעבד את הנשמה כנגד הגב שזה (מוחין) למעשה אדם תפילין שהוא לובש זה 4 הפרשיות של הראש שב4 בתים שיכיל כל בכור ויכל כל בכר שמע וישמוע 4 פרשיות כנגד 4 בתים [חוכמה, בינה, חסדים(דעת, הוד)]

פרשת שופטים
״אלה המשפטים שתשים לפניהם״
הכוונה אדם לחברו קודם לאדם למקום
אין דאגה ״עילת העילות וסיבת הסיבות״
ז״א צריך ללכת לפי בית דין
לא תכירו פנים במשפט.. אתה לא תחליט מה לעשות
לפי התורה מגיע את הכסף לדוגמא ולפי הנתבע לא מגיע לו. חוקי התורה לא מראים שיש צדק
לפי הגלגולים הקודים זה מה שקורה וזה מה שיש. אל תתערב בעניינים נגד מה שאתה מבין שהתורה אמת גם שזה מראה שזה לא אמת והמשפט ״ואלה המשפטים שדינים אליהם״
רבי יוסף קרו ״כל אשר יאמר לכם יעשו״
1705 סימינים שיש לשולחן ערוך
הרב ש״ך - ש״ך ות״ז - 
״אלה המשפטים שתשים בפניהם״ - ואין דנין דיין 
סבא סבא דמשפטים ע״י הרשב״י 
אדם רואה דינים ומשפטים בעולם ועובד את ה׳ הולך לפי הספר והמצוות והתפילות הכל באמונה שלמה ופתאום באה עליו צרות למרות כל זה מאיפה זה בא ״ואלו המשפטים אשר תשים לפניהם ״ תדע שזה מגלגולים קודמים״
גילגול=חסד=בגמיטריה.
דוגמא למישהו שבגלגול הקודם עשה מעשה ובגלגול של עכשיו מקבל את המכה כמו שנתן בגלגול הקודם

פרשת תצוה - ביטול עמלק ע״י לימוד התורה
פטירת משה רבנו תמיד בפרשה של משה רבינו 7 באדר - פטירה ולידת משה רבינו
פרשה שמינית בשמות זאת הפרשה תצוה
20 פרשיות מפרשה ראשונה של בראשית
ספר כ׳ לא תזכיר את שמי. הכבוד נתנו בפרשה לאהרון ולא למשה שלא הוזכר בפרשה וכך מוסר את עצמו לא להופיע בפרשות. 
60 ריבו של עם ישראל = ריבו של עם ישראל!!!!
משה רבינו הוא גלגול של נח ומשה רבינו בא לתקן את מה שנח לא עשה בכך שלא התפלל על העם ולכן היה המבול
קיבל תורה מסיני - למד מסיני בזכות הענוה 
ומשה ידע שהענוה היא הכח בלקבל את התורה בענוה בסיני 
״אוי לה לאותה בושה״ - יהושוע היה במצב שבגיל הצעיר היה בדרגת הענווה שהגדולים לא רצו להתביייש בלעשות דברים מבושה לכן צריך להיות בענווה ולא להתבייש לעשות דברים גם לגדולים בניהם
לך תצווה את העם - זה לתת לעם בציווי לעשות את שיעשו
גאון חידה . קוקוריקו - היד השתתקה
והיה פירושו בתוכו

סמא - 
סיסי - 
לילית - 
כפי - מפריד בניהם בין הלילית וסמא

​